אמנות בסאבווי של ניו יורק, או מה הקשר בין בונה, מסגרת אדומה, אריחים וחווית משתמש?
אני כל כך אוהבת את הרכבת התחתית של ניו יורק. העובדה שאני מגהצת חתיכת נייר, או כמו פעם בשנות ה-90 משלשל אסימון (Token), ועוברת לכלי תחבורה שלוקח אותי לעוד מקום חדש מרגש אותי ביותר. על הקירות כל הזמן ראיתי תמונות, אריחים אבל לא חיברתי את המשפטים לסיפור, עד שהחלטתי להצטרף לסיור אומנות ברכבת התחתית של ניו יורק. מזמינה אתכם לשיטוט במוזיאון אומנות מהשורה הראשונה.
הסאבווי של ניו יורק. איך הכל התחיל?
לסיור הגעתי במקרה. חיפשתי דרך Airbnb דירה ואז גיליתי שיש להם Airbnb Experiences. אחד הדברים שהתפתחו בשנים האחרונות היא התיירות היצירתית ואחרי שקראתי וכתבתי על זה ישר נמשכתי לסיור אחד האומנות בסאבווי. המדריכה קטליין, סיימה קורס של סותביס של המכון לאמנות בניו יורק עם תואר שני של אמנות עסקים, ותואר ראשון בחינוך לאמנות היתה נפלאה. שופעת ידע, נחמדות וסקופים הסטורים היא החלה בתיאור כללי ואחר כך הרחיבה על כל יצירה ומקום. מזמינה אתכם להצטרף ולגלות את עולם האומנות של הרכבת התחתית ואיך כל זה התחיל.
קו הרכבת הראשון של הרכבת התחתית נפתח ב-27 באוקטובר 1904, כ-35 שנים לאחר פתיחת הקו הראשון של הרכבת העילית של ניו יורק. דרך אגב, את הקו העליון האחרון של המסילות שימרו והפכו לאיזור מדהים בשם ה- High line אבל זה לפוסט אחר. אוקי, אז הייתה לנו מערכת התחבורה שהיתה מורכבת מ- 2 חברות רכבות ה- IRT וה- BMT ששיתפו פעולה ועבדו יחד. הם פחות או יותר חפרו את כל העיר, בנו רכבת תחתית וכיסו הכול בחזרה. עלות נסיעה הייתה 5 סנט ויכולת לעבור מרכבת לרכבת באותו מחיר.
המפנה חל ב-1939. העיר עצמה החלה לבנות קו רכבת בעצמה ורצתה את שאר הרכבות גם לעצמה. מאחר ומאזן הכוחות בנקודה זו בזמן היה: 500 קרונות לעיר ובסביבות 5,000 לחברות האחרות העירייה היתה צריכה לחשוב על דרך לממן את הרכישה. הפתרון היה יצירתי ביותר: העירייה הודיעה ל-2 החברות האחרות שאסור להן להעלות את מחיר הנסיעה ברכבת ב- 50 שנים הבאות. בואו לא נשכח את השנה- 1939! במילים אחרות, היא גזרה עליהן פשיטת רגל. רגע לפני שזה קרה, העירייה ״עשתה להן טובה״ וקנתה את הרכבות מהן. היא העלתה את המחיר לאט לאט עד 50 סנט ובהמשך עברה לשימוש באסימון ה- Token. ב- 2003 נכנס לשימוש כרטיס המטרוקארד. אומרים שכבר בשנה הבאה (2017) יהפוך כרטיס האשראי לכרטיס הכניסה לסאבווי.
סקופ מעניין בסיפור: כשהחליטו לעבור לשימוש בכרטיס במקום באסימונים הם אספו כ- 10 מליון אסימונים מהציבור הרחב תוך כמה שנים אבל עד היום לא ידוע איזה שימוש נעשה בהם.
פרויקט ״אחוז עבור אומנות״ (percent for art program) נולד
ניו יורק שנות ה-70 היא עיר של סקס, סמים ורוקנרול, איידס, והרבה גרפיטי. הרכבות רוססו מכל עבר בהרבה קללות וגיבוב ספריי. בנוסף המקום הפך לאיזור מסוכן ולא נעים, בעיקר בלילה. למרות נסיונות של שמירה, עונשים, ריסוס הקרונות בלבן ואפילו ריסוס כל הקרונות בצבע נגד ריסוס, שום דבר לא הועיל. או, אז הגיע מנכ״ל חדש שהחליט שבסוף כל יום הקרונות ינוקו ויוברקו. תוך כמה שנים הפכו הקרונות לנקיים ואנשי הגרפיטי מצאו מקום אחר.
בשנת 1982 עיריית ניו יורק יוזמת פרוייקט בשם ״אחוז לאומנות״. כל פרוייקט גדול שיוקם בעיר חייב לתרום אחוז אחד ממנו ליצירת אומנות עבור העיר. פרוייקט זה עזר ל- MTA לשקם תחנות רכבת, לשמר את הרצף האדריכלי, להנציח את ההיסטוריה על ידי שימור ולקשר בין כל הרכבות. אמן שנבחר על ידי ועדת שיפוט היה צריך להשתמש בעבודתו בחומרים מהמערכת עצמה כגון פסיפס, אריחי קרמיקה, ברונזה, פלדה וזכוכית.
Astor Place Beaver – פרווה של בונים ומעצב אגדי אחד
תחנת אסטור פלייס נבנתה בשנת 1904 במרחק כמה רחובות מהאחוזה של ג'ון ג'ייקוב אסטור ברחוב Lafayette . אסטור היה גרמני שראה בניו יורק פוטנציאל עסקי והיגר אליה. מסתבר שבאותה תקופה העיר הייתה מוצפת בונים, מפרוותם עשה את הונו. מבנה תחנת הרכבת היה מאד מושקע, מקושט בטורי ברזל יצוקים, בפסיפסים ובאריחים של בונים, שכאמור מתארים את הבונים שפרוותיהם בנו את הונו של מר אסטור.
עם השנים התחנה הוזנחה והפכה מזוהמת עד השיפוץ המיוחל בעלות של 2.5 מיליון דולר שיזם ויליאם לייסי, נשיא קופר יוניון הסמוך. האדריכלים היינס ולפארג׳ היו אחראים על העבודה והזמינו אריחים בעבודת יד של חברת גרייבי פיינס, כולל לוחות של אריחי בונה שנמצאו לאורך כל התחנה המקורית.
בשנת 1986, ניתנה הבמה למעצב האגדי מילטון גלזר, מי שעיצב את I love New York, ליצור מחווה למקום. הוא לקח את כל הדפוסים האקראיים של לוחות הפורצלן שהיו מפוזרים בתחנה ועיצב בהשראתם ציור קיר מרוצף, המזכיר פאזל. לי זה ישר הזכיר טנגרם המבוסס על חיתוכים והרכבות.
Bleecker Street Subway Station – נאון, מדורה וכחול עמוק
תחנת רחוב בלייקר 6 היא חלק מקו ה- IRT המקורי שנפתח ב -1904. היא נבנתה תוך שימוש בשיטת חיתוך וגזירה משוכללת, שבה נחפרה תעלה וקיורתה עם מערכת תמיכה חזקה כדי לשאת את העומס של מה שצריך להיבנות מעל המנהרה. היא נחשבת לאחד הפרויקטים הגדולים ביותר עבודות ציבור שנעשו אי פעם.
כאשר התחנה שופצה ב- 2012 שומרו האריחים המקוריים והביאו קרמיקאים מומחים כדי לאתר בדיוק את הגוון הכחול המיוחד להשלמה בהמשך התחנה. במקום ניתן לראות את המקור ואת המשך הבנייה, כתוצאה מכך שהיה צורך להגדיל את התחנה והמסילות בשל ביקוש וכמות האנשים.
מה שמעניין בה היא הפילוסופיה עליה התבססה. ויליאם ברקלי פארסונס (1859-1902), מהנדס מאוניברסיטת קולומביה ומשרד האדריכלים היינס ולאפריז האמינו כי אם ייצרו עיר יפה של מונומנטליות גדולה, התושבים ייטו מטבעם לרמה גבוהה יותר של מוסריות אזרחית. מבחינתם הרכבת התחתית הייתה חלק בלתי נפרד מפילוסופיה זו.
יצירת האומנות שהותקנה במקום נקראת ״הכוורת״ (Hive) של האמן ליאו וילאריל (Leo Villareal). אלו הם חלות דבש עשויות נאון,שתוכנתו על ידו. ההשראה היא מתמטיקה של המתמטיקאי ג׳ון קונוואי (John Conway). המנורות מהבהבות בצורה רנדומלית כשחולפות הרכבות, והאומן רצה לתת תחושת משחק מחשב שכזה.
באותה תחנה יש גם פסל ישן יותר שעשוי מפלדת אל-חלד וזכוכית, ומזכיר מדורה של האומן מל צ׳ין (Mel Chin). הרעיון הוא שזה פסל אבסטרקטי שמסמל תקשורת על ידי עשן ואש. האש באה לידי ביטוי במנורות שבתוך הפסל שנדלקות ברגע שמתקרבת רכבת, וכשהנוסעים עוזבים את התחנה הם כבים כמו דימר שנסגר. הפסיפס על הקירות מראה אבסטרקטיות של עשן. והכל ביחד מזכיר סוג של תקשורת ישנה שפגה מהעולם.
14th Street-Union Square – למסגר כדי שתעצרו להתבונן
עבודות השיקום היו מאד מעמיקות בתחנה זו והרבה כבלים, תעלות ומבנים מוסתרים התגלו בינהם פסיפסים, מעקות וגשרים של טרה קוטה מהתחנה המקורית ב- 1904.
מארי מיס (MARY MISS) בשילוב עם האדריכל לי האריס פומירויי (Lee Harris Pomeroy) מביאים את התגליות האלו לפני השטח בצורה מאד מתוחכמת של שימוש במסגרות אדומות, חלונות, פתחים ומראות. המסגור הזה של התגליות גורם לאדם לעצור ולהביט בפריים מאד מסויים מהסביבה שלו, סוג של תמונה שכנראה היה עובר ליד בלי לשים לב. האומנית מצוטטת כאומרת : ״אני מזמינה את הציבור לראות ״פרוסה״ של התחנה, המבנה שלה, ההיסטוריה שלה, במקומות הציבוריים ביותר, הצמתים מציעים אינטימיות, לפעמים תראה שכבות של מילים ודימויים משתקפים, כולל שלך! " (מתוך אתר הרכבות)
34th Street-Herald Square – כלי נגינה נסתר ואינטראקטיבי
אם קרולין לא היתה אומרת לנו תסתכלו למעלה לא היינו חושבים שיש משהו יוצא דופן בתחנה הזו. יצירת האומנות בתחנה היא יצירה מוסיקלית של האמן כריסטופר ג׳ני (Christophert Janny). על גבי המוטות העליונים הצבועים ירוק יש מתקן שמע שמופעל כשמנופפים ביד מול המלבן הירוק. הקולות שמושמעים הם מיערות גשם. האומן הוא אמן אינטראקטיבי שמטרתו לייצר קשר בין אנשים. הרעיון מאחורי היצירה היה ניסיון לגרום לאינטראקציה בין אנשים זרים שמחכים בתחנה. היצירה הותקנה בשנת 1996.
42th Street Station – פסיפס רכבת עתידנית
רוי ליכטנשטיין אהב מאד את הרכבת התחתית והקדיש עבודה לנושא. פסיפס בגודל עצום של בערך 16מטר רוחב על 2 מטר גובה הוצב בשנת 2002 באחת מהתחנות ההומות של העיר.
72th Street Station – זרים מושלמים
ויק מוניז (Vik Muniz;s), האומן הברזיליאני, המוכר לנו מפרוייקט ומהסרט ״אומנות הזבל״ אחראי על יצירות אלו. מדובר בסדרה בשם: ״זרים מוחלטים״ (Perfect Strangers). עבודה ססגונית וצבעונית של מוזיאקה של אנשים ניו יורקים.
86th Street Station – הגודל כן קובע, והטכניקה גם
העבודות שנמצאות בתחנה החדשה ברחוב 86 הם פורטרטים מרהיבים ביופיים בשם: ״פורטרטים של הרכבת התחתית״. כל אחד מהם עשוי בטכניקה שונה של סגנונות פסיפס מטורפות ומהפנטות של האומן צ'אק קלוז (Chuck Close). מדובר על 10 פורטרטים במוזאיקה ו-2 באריחי קרמיקה בגודל עצום. 12 הדיוקנאות כוללים דיוקן עצמי שלו, של אשתו ושל אמנים אחרים כמו לו ריד, קארה ווקר וסינדי שרמן.
פרוייקטים נוספים בעולם הסאבווי (ממש בקטנה)
בנוסף לאומנות יש ל- MTA גם פרוייקט מוסיקה ופרוייקט שירה נפלא. פרוייקט השירה מפזר שירים ואיורים של משוררים ואומנים בתחנות וברכבת דוגמת הלוח הזה:
פרוייקט המוסיקה "מוסיקה מתחת לניו יורק" שקם ב- 1987 בוחר מדי שנה כמאה מוזיקאים שמורשים לנגן בתחנות הרכבת התחתית. הנגנים המורשים מנגנים כשמעליהם תלוי בד ורוד המסמל את הפרוייקט.
רוצים לדעת עוד על תחנות ובכלל על דברים מיוחדים בניו יורק. תציצו בבלוג המיוחד של Tova My ממש בלינק הזה.
אז מה הקשר בין כל זה לחווית משתמש?
היום נהוג לייחס חווית משתמש לאפליקציות, ללקוחות, לעולם החדש. חווית משתמש מתחילה בנו, באנשים עצמם וגדולתה בסביבה בה אנו חיים. כולם מדברים על האדם במרכז אבל קצת שוכחים שלאדם יש עוד בית חוץ מה- homepage. האומנות ברכבת יצרה סביבה שאנשים שמחים להיות ולהשתמש בה, היא מפעילה אותם ויוצרת חוויה אנושית, מקום לשיח ולהתבוננות, וכן יש תחנות יותר נעימות מאחרות.
כאשר חשפה רשות התחבורה המטרופוליטית של ניו יורק את האומנות בקו הרכבת של השדרה השנייה ב- 2014, מושל מדינת ניו יורק אנדרו קואומו אמר את הדברים הבאים העונים יותר טוב ממני על השאלה:
״המתקנים הרחבים והמרתקים הם המתקן הגדול ביותר לאמנות ציבורית קבועה בהיסטוריה של מדינת ניו יורק, ועשרות עבודות נפרשו על פני ארבע התחנות לאורך ההרחבה. הרכבת התחתית מספקת לניו יורקים מוזיאון מתחת לאדמה ומכבדת את המורשת של פלאי הנדסת בניין שמרוממים את החוויה האנושית. פרויקטים של עבודות ציבוריות הם לא רק פונקציה – הם ביטוי של מי שאנחנו ומה שאנחנו מאמינים, כל ילד שמעולם לא נכנס למוזיאון או לגלריה לאמנות יכול ללכת ברחובות ניו יורק ולהיות חשוף לאמנות החינוך פשוט על ידי היותו ניו יורקי, זה המקום שממנו באנו וזה מה שעושה את ניו יורק מיוחד.״
מאחלת לנו שהרכבת התחתית שיום אחד תקום אצלנו תאמץ חזון שכזה וכולנו נוקף באומנות חינמית. וכמו שאני תמיד אומרת: עיצוב (ואמנות) מעוררים רגש ורגש מניע לפעולה.
שלכם בעיצובית מדוברת, מינה.
