אנו נושאים לפידים

יום שישי בלילה. חושבת על פוסט לחנוכה. משהו קליל כזה. סביבונים, אותיות, נרות וקישור לעיצוב. החיים חשבו אחרת. יוסי שריד נפטר ביום שישי בלילה. שניה לפני חנוכה. אם בעסקי נרות עסקינן, מי אם לא יוסי שריד יכול לשמש נר לרגלינו בנושאי כתיבה. ואיזו כתיבה היתה זו – כתיבה תנ״כית. אמן המילה והרטוריקה. יוסי שריד כתב ממקום של ראייה חודרת, השופכת אור על נושאים. והרי אמרנו כי באנו חושך לגרש.

גם אם לא תמיד הסכמת איתו היה מרתק לקרוא את דעתו. יוסי שריד שם את מה שאמיתי ונכון וצודק במרכז כתיבתו. הוא היה לפיד הערכים. השפה בה כתב ביטאה בלהט את תפיסותיו המוסריות, והיה נדמה כאלו אין דבר מלבדן. הן הדבר האמיתי והמדוייק.

רפרפתי בשבת על הידיעות והשיתופים שהחלו לצוץ עם הכרזת דבר מותו, ולבחון מי כתב מה, ומי ציטט את מי. בין המילים נתקלתי בשורות נפלאות מתוך מאמרים שכתב. מאחר ובלוג זה הוא סוג של מחברת מחשבות החלטתי לאסוף לי כשריד אחרון כמה ממילותיו. להעזר בהם כשאזדקק לכמה ניצנוצי אור של דור נפילים.

סיבות לכתוב

״בהגיעי לשיבה־ועוד־חמש ולגבורות־פחות־חמש, החלטתי לגלות לכם סוד: לא, אני לא כותב כדי לשים במדבר דרך. אני כותב מתוך אנוכיות כדי לנקז רעלים שמצטברים, לפרוק כעסים ומיאוסים. ולא אכפת לי אם רוגזים בדרך…

כי בגילי, אני פטור מחשבונות של רווח והפסד. מה שצברתי — שלי, מי ייקח ממני את אשר לי; ומה שהחמצתי — כבר מאוחר להשיג. בשלב זה של חיי, דבר לא יזיק ולא יפגע בי. אפילו נגדי לא תוכלו עוד להצביע. על כן, חבל על המאמץ הספונטני־מאורגן וממומן, אל יטרחו מתנגדי ברוב תגובותיהם המחזקות את ידי: אני מקומם, סימן שאני עדיין חודר. ומה תעשו לי; לא תלוו אותי בדרכי האחרונה? כאילו בדרכי הראשונה — ליוויתם…״

מתוך ״יש לי יום הולדת, והשמחה (לא) רבה״. עיתון הארץ.

משמעות של אחריות

“עשרות אלפי מכתבים קיבלתי בחיי כאיש ציבור; מכתב אחד לא יישכח ממני. אב שכול כתב לי ערב בחירות: ‘אני מתנגד לך ולעמדותיך, אבל בני שנפל בלבנון היה אוהד שלך. הוא התכוון להצביע בעדך. את הפתק שיחסר לך בגללו, אני אמלא במקומו’. נסעתי מיד לבקר את המשפחה,לא זוכר מתי הייתי כה נסער. ניסיתי להתיר לאב את נדריו; לא הצלחתי. זה הקול הכי יקר ומחייב שהופקד בידי מעולם. הוא מלווה ומנחה אותי עד היום. והקול האחד הזה שקול בעיני כנגד כל זבחיכם״. יוסי שריד על רגע אחד מהקריירה הפוליטית שלו שלא יישכח בעיניו לעולם.

מתוך ראיון לעיתון הארץ.

להיות בן אדם

״הייתי תמיד התלמיד הכי טוב בבית הספר ובכיתה, הצטיינתי בכל המקצועות. כשאמא שלי הלכה ליום הורים, ידעתי מראש שזה יום מר ונמהר. כשהיתה חוזרת, היתה נותנת לי סטירות. היא היתה אשה חלשה, ידועת חולי ולמודת סבל. אני הייתי הרבה יותר גדול וחזק ממנה, אבל היא היכתה אותי, כי אמרה לי – ״טוב, המורים שלך עוד פעם אמרו לי שאתה התלמיד הכי טוב שלהם. אבל מה, אתה לא בן אדם. מה אכפת לי שאתה תלמיד מצטיין, אבל מתי תהיה כבר בן אדם״. ואז היתה בוכה. ומאז החיים שלי עמדו במאמץ בסימן להשתפר, להיות בן אדם״.

לימים סיפר כי מצא את התשובה לשאלה ״מיהו בן אדם״. ״בן אדם הוא מי שמכיר בעובדה, לפעמים המצערת, שגם השני הוא בן אדם, יהיה אשר יהיה. השונה, האחר, אם הכרת בכך שגם השני בן אדם, כנראה גם אתה בעצמך בן אדם״, אמר.

מתוך ״יוסי שריד מת בגיל 75״ עיתון הארץ.

השלום

״…נתניהו למד מניסיונו ובעיקר מניסיונם של אחרים: המעשה יותר מסוכן מהמחדל, בדרך כלל. אל תתייראו מפני הבטלנים, גם לא מפני המלהגים, אלא רק מפני העושים. אם ממני תראו וכן תנהגו, מובטחות לכם ארבע שנות שלטון לפחות. והשלום – סבלני מטבעו – יכול לחכות, הוא לא בורח לשום מקום, וגם אם יתמהמה – בוא יבוא באחרית הימים. מי כמונו רוצים שלום, אך מעולם לא האמנו בשלום-עכשיו, ותמיד האמנו בשלום-אחר-כך. ״מוטב מאוחר״ עלול להתברר בדיעבד כמאוחר מדי ואפילו כ״לעולם לא״. הזדמנויות מדיניות, מטבען, אם אינן נאחזות בקרני הזמן, גם זנבן חומק…״

מתוך למה שלום-עכשיו אם אפשר שלום-אחר-כך? יוסי שריד עיתון הארץ.

אושר של חילונים

״ואיזה מסכנים החילונים, שהאלוהים שלהם הוא לא רחוק בשמים אלא קרוב בלב, ולא נותן להם מנוח, כל הזמן מציק. אלוהים שלי, רציתי שתדע, אומר היהודי החופשי והריבוני לעצמו ולאלוהיו: אתה לא אחראי לי, אני אחראי לי ולמעשי. והאחריות האישית הזאת היא כה כבדה, עד שלפעמים היא מתפרצת בסקרים ומשפיעה על מדד האושר, מעקמת אותו כלפי מטה״.

מתוך ״החילונים פחות מאושרים, אבל לפחות יש להם בחירה״ הארץ.

ועכשיו לשיר

אחד משירי חנוכה שמתנגנים בי כל חג הוא השיר: ״אנו נושאים לפידים״. השיר נכתב על ידי אהרון זאב והולחן על ידי מרדכי זעירא, בראשית שנות השלושים עבור מצעד חנוכה. נדמה היה כאלו יכול היה להכתב על ידי יוסי שריד. שריד קרא בתנ״ך מדי יום, אך טען כי לא מאמין באלוהים במובן הדתי.

השיר ״אנו נושאים לפידים״ נראה כמשתלב בקלות בין ״הנרות הללו״ ל״כד קטן״, אך למעשה מה שמעניין בשיר שהוא סוג של אנטי-חנוכה. השיר מביא נקודת מבט הפוכה לזאת של חג החנוכה המסורתי. אנו לא מחכים לניסים. אנו עושים.

״נס לא קרה לנו/  פך שמן לא מצאנו/ לעמק הלכנו ההרה עלינו״ מתנגן השיר ולמעשה אומר: לא ניסים גרמו לדברים לקרות. לא בעזרת ניסים בנינו את ארצינו אלא במו ידינו. אנו החלוצים עשינו זאת.

ועוד בשיר: ״נס לא קרה לנו/ פך שמן לא מצאנו/ בסלע חצבנו עד דום/ ויהי אור.״ במילים אחרות: הניצוץ התרחש מחציבה עד דום בסלע ולא בזכות מעשה הבריאה האלוהי!

וחזרה לדברי יוסי שריד: ״אני מאמין במשהו שאולי אפשר להגדיר אותו כאלוהים שבלב, בליבו של כל אדם, אבל לא באלוהים שיושב שם במרומים, מסתכל עלינו ודואג לנו, ואנחנו מטרידים אותו בכל עניין קל ככבד כדי שהוא ייטיב איתנו ויסדר לנו את העניינים כאן״ (מתוך ״יוסי שריד מת בגיל 75״ עיתון הארץ).

קראתי פעם שכתיבה טובה היא כתיבה שמטרתה לבחון באור מוסרי מי אנחנו. נדמה היה שיוסי שריד עשה זאת. כתב, האיר והפיץ אור. תודה לך יוסי על כתיבה משובחת, מדוייקת, מלאת השראה. תודה על נשיאת לפידים בזמנים חשוכים. חג אורים שמח.