סימני קפה על גשר ברוקלין

לניו יורק יצאתי בגלל חלום וברוח פרוייקט שהתחלתי. היה זה משהו שבער בפנים, משהו שבחר בי יותר מאשר בחרתי בו. תחושת העשייה היתה שונה. לשם שינוי לא התחלתי בבניית אסטרטגיות. הבנתי שזה משהו גדול ממני. הבנתי שהאסטרטגיה היחידה היא של ד״ר סוס: ״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״. אז יצאתי. לניו יורק. הכוס הראשונה היתה עם איירין – החלום וסיפורו כאן. הכוס השניה היתה לתמי בן שחר. 

רכבת (לא לילה) לברוקלין

כדי להגיע לתמי שנמצאת בברוקלין צריך לקחת רכבת A או C לתחנת High St בברוקלין מתחנת ברייאנט פארק. בריאנט פארק נמצא במידטאון ווסט במנהטן, בין רחוב 40 ל- 42, בין השדרה החמישית לשישית. באמצע רחבת דשא גדולה מלאה בכסאות ישיבה. בצד מערב של הפארק נמצאת הספריה העירונית שהוקמה ב-1895 – אחת מיצירות האריכטקטוניות של מנהטן. תראו את מי פגשתי בדרך אל מתחת לאדמה.

תמי – אישה עם כנפיים.

לפגוש את תמי היה לחצות את גשר ברוקלין במובן הפיסי, אבל גם במובן המטאפורי של המילה. כל מה שהיה משלב זה והלאה לא היה מתרחש ללא מפגש זה. מהחיבוק הראשון, החיוך הראשון, הקפה הראשון והצילום הראשון עם הכוס. 

אחר כך עלינו לגג. לגג העולם. דמיינו שאתם עומדים על גג וצופים בעיר הגדולה הזו. בבתים שצומחים מתוך המיים. בעוצמה שמרוחה לה כמו ממרח אהוב וטעים, קורצת לכם בקרני שמש, מחייכת אליכם חזרה מלפניכם, מאחוריכם, מהצדדים ומאחור. עכשיו תפסיקו לדמיין ותראו את תמי ואותי. 2 ילדות נאבקות ברוח שנושאת את הצרחה שלנו עד השמים (מעניין אם הורים שלי שמעו אותי) וחזרה. תחושה רוחנית (איזה משחק מילים…). גם עכשיו כשאני נזכרת בזה רוח נושבת בעורפי. תמוש הרגשתי ציפורה!

כשנרגעתי מהצרחות ומהרוח, תמי הכריזה: ״יאללה. קחי את הכוס ולכי כבר לדבר עם אנשים. הרי זה מה שרצית, לא?״ אבל הבאתי לך את הכוס. אין לי פה עוד אחת״ תרצתי מיד. ״אז מה? תשלחי לי בדואר אחרת״ ענתה בהחלטתיות ונמרצות. עם תמי לא מתווכחים. במיוחד כשהיא צמודה אליך לוודא שהמלאכה אכן מתבצעת.

כשעוצרים לחשוב על זה לרגע – תמי היתה האדם הנוסף שעזר להתחיל תנועה. הראשונה שהצטרפה והתלהבה מהרעיון היתה יונית צוק לפני כשנה (כתבתי על זה בפייס). זו שגרמה לזה לזוז בכיוון גלובלי היתה תמי. הנה הפסקה של 3 דקות על איך מתחילה לה תנועה:

גשר לעצמי

הייתי חלק מתנועת אנרגיה, תנועת אנשים שהולכים מול תמונת נוף מנהטן, שנראתה כמו סרט, כמו גלויה. הכל חוץ ממציאות. חציית הגשר היתה חציית גבולות ה״מינה״. לב פתוח, ארוז במטרה אנושית הולך לבדוק אם המסר האותנטי, הקיטשי, האמיתי שלי, שנבע מסיפור אישי אכן פועם. את הורי כבר לא אקח לקפה. רציתי לבדוק מה אחרים חושבים על לקחת מישהו שבאמת חשוב להם לקפה, ואת במי היו בוחרים. עכשיו. לא מחר. יצאנו לדרך, לחצות את גשר ברוקלין לכיוון מנהטן.

מאחורי כל כוס, אדם או משהו יש סיפור. גם מאחורי גשר ברוקלין.

מי שתכנן את הגשר היה ג׳ון אוגוסטוס רובלינג, מהנדס גרמני, אשר בתחילת העבודה נפצע בתאונת מעבורת שבה רוסקה רגלו, ומת אחר כך ממחלת הצפדת. בנו, וושינגטון רובלינג, המשיך אחריו את העבודה, אך גם הוא נפגע במהלך העבודות, ונותר משותק חלקית, כך שעל הקמת הגשר פיקחה אשה – אשתו של וושינגטון – אמילי וורן רובלינג. אמילי למדה, במיוחד לפרוייקט, קורס מזורז במתמטיקה ובעזרת אחיה ערכה את החישובים הדרושים להקמת הגשר התלוי. היא פיקחה 11 שנים על המהנדסים והעובדים שביצעו את העבודה. ב-24 במאי 1883 נפתח הגשר לתנועה, ואמילי וורן הייתה הראשונה לצעוד עליו. לפני שבוע תמי ואני צעדנו באותו מקום ממש! 

לחיי ארתור, שמצייר את הגשר ברגישות ובאהבה יום אחרי יום.  

קשה לתאר במילים את עוצמת חציית הגשר. לראות את ניו יורק מביטה בנו חזרה, בנו הקטנים הפוסעים לעברה. בני אדם על גשר תלוי בשלשלאות (עד היום הוא מהווה את אחד מגשרי השלשלאות הגדולים בעולם). לשמוע ולהרגיש את הרוח שורקת, לחוש את הכבלים נעים, להתבונן בהמון האנשים שמתקדמים אלינו, שבעצם צועדים מעל האוטוסטרדה שמתחתינו, שקיימת מעל הנהר. שכבות של חיים ותנועה. זה משהו שמילים או תמונות לא יכולות להעביר. גם לא סרט. צריך להיות שם ולהרגיש. אז כשאתה מלא באנרגיות כאלו, ולצידך מישהי אנרגטית לא פחות, אין סיבה לא להתחיל לדבר עם כולם. אז התחלתי.

זה לא היה חלום. זה היה Dream.

פנינו למלון Dream. נשבעת לכם זה לא ה״חלום״ מהפוסט הקודם או מהתמונה הפותחת. זה המלון. בהא הידיעה.
הכתובת:  200 West 55th St, Suite 4, New York, NY 10019

חלק מהטקסט באתר האינטרט שלהם הוא כבר דמיון מודרך:

״You’re not who you think you are. How do we know? Because we’ve built our entire brand around you… We don’t just offer beds to lay your head on for a night or two – we provide an introduction to another you. And hey, it’s our pleasure (and yours) because really it’s your dream, we just provide the room service. It’s time to be someone new. To push the boundaries of your expectations for a hotel stay. To discover the other side of yourself!״ Dream Hotels 

זהירות סרטנים

אוכל. בנינו רעב לשבוע. הלכנו כל כך הרבה. חייבים לאכול. המקום: צ׳לסי מרקט – שוק אוכל מקורה ומעוצב, הממקום היכן שהיה פעם מפעל העוגיות הידוע אוראו. מקום שהוא חוויה קולינארית של מסעדות, מאפיות, מאכלי ים ומה לא. האוכל: לובסטר. גודל: בינוני, דרך האכילה: כפפות וידיים. 

ילדים יש גם בניו יורק. השעה 16:00.

תמי היתה צריכה לחזור לילדים. אני המשכתי להפליג לי בעצמי על עננים של חיוך, אופטימיות ואהבה עד היום הזה. 
השלט האחרון בתמונה, מהווה עוד תזכורת אנושית. עכשיו תורי לומר תודה. תודה תמי יקרה. היתה זו חוויה אנושית, קולינארית, אנתרופולוגית, ספורטיבית (הלכנו המון). היית הדבר הכי מדהים והכי בזמן. ממצב עבודה על אדי הדלק שנותרו במכונית שקוראים לה מינה, עברתי למכונית מירוץ. היית מצחיקה, מפרגנת, אופטימית, וסובלנית לכל השיחות והעצירות שלי. עזרת להניע תנועה (טוב נו, סוג של) שמטרתה לגרום לנו, האנשים, לעצור ולחשוב מי האנשים שחשובים לנו באמת. למי היינו רוצים להקדיש מזמננו? לזכור לקחת אותם לפגישה, ובעצם לקחת גם את עצמנו, ולו באורך של כוס קפה. עכשיו. לא אחר כך.
השיר מוקדש לך ולכל מי שבנו, חצו או יחצו את גשר ברוקלין האמיתי או המטאפורי. חיבוק ענק, ממני עם אחד סוכר.