גיוון והכללה – למה עיצוב לבעלי מוגבלויות זה עיצוב שטוב לכולנו?
בספר שלה עיינתי כבר בהפסקה בין ההרצאות בדוכן הספרים בלובי. הוא היה לבן עם כיתוב שחור ומשך את העין. בתור מעצבת דוחות אחריות תאגידית ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. אין הרבה ספרים בהם נכתב בהרחבה על עיצוב מכליל (Inclusive design) ) דרך ראייה של מעצבת. מי זו קאט הולמס שהכרתי בכנס? מה זה עיצוב מכליל? איך היא התשובה לשאלה של הפוסט ואיך זה קשור לכולנו?
קאט הולמס – נושאת הדגל של העיצוב המכליל
קאט הולמס שעובדת כיום בגוגל, החלה לחקור את התחום במיקרוסופט כמובילת מחקר והקימה את חברת Mismatch design המתמחה בו. בכנס האחרון סיפרה על המסע האישי שלה בדרך להתמחות בעיצוב מכליל (זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב באנגלית) ובהמשך שיתפה את הקהל כיצד הפכה להיות מעצבת עיצוב מכליל. החזון שלה לגרום לכל אחד להכיר, לעזור ולהילחם במה שהיא מכנה חוסר התאמה יומיומית הקיימת כיום בעולם.
היא מספרת שגדלה במקום בו גיוון היה חלק טבעי מהחיים ובכל מקום דיברו על גיוון (diversity), כמובן גם בלימודי העיצוב. מה שמעניין שמעולם לא הועלה נושא המוגבלויות וההנגשה. רק מאוחר יותר כשהחלה לחקור את הנושא לעומק גילתה כמה הוא מושרש בתרבות ובחשיבה שלנו וכמה זה שינה את הדרך בה היא מעצבת.
רגע, מה זה עיצוב מכליל ומה זה עיצוב מרחיק?
עיצוב מכליל, או בשמו Inclusive design מוגדר בצורה שונה על ידי אנשים שונים. ההסבר הפשוט שלו הוא עיצוב לבעלי מגובלות אך כזה שפונה וניתן ליישום גם לאנשים ללא מוגבלות.
אם הולכים קצת אחורה מגלים כי מקור המילה בלטינית – claudere – שפירושה לסגור (Shut). הכללה זה לסגור כלפי פנים (Shut in) וההפך מזה היא המילה – exclusion שפירושה החרגה, הרחקה או הדרה או לפי המקור – לסגור כלפי חוץ (Shut out).
ניתן לפשט את ההסבר בציור עיגול בו כתוב בפנים IN ומחוצה לו הרבה OUT. משמעות של פנים וחוץ במרחב הוא בעל השפעה מנטלית מעבר לפתרון בעיות. האם המטרה היא להכניס את הבחוץ פנימה או לשבור את המעגל כלפי חוץ ולהזמין את כל מי שבחוץ פנימה? האם פריצה פנימה משמעותה להגיע לכל המשאבים המשוייכים לאוכלוסיה מסוימת? אולי אנחנו לא צריכים לשבור מעגלים אלא לעשות משהו כה ממגנט שאנשים ימשכו פנימה באורך פלא?
האם עיצוב מרחיק (Exclusive design) נעשה בכוונה?
למתבונן מהצד נדמה כי אין יד מכוונת שגורמת לעיצוב מכליל. למה שמישהו ירצה למדר אוכלוסייה מסוימת. במציאות יש. רק כשהחלה לחקור גילתה כמה תכנון יש מאחורי עבודות ממשלה, עסקים או עיצוב.
אחת הדוגמאות המעניינות לעיצוב מכליל, שסוגר כלפי פנים (Shut in) הוא הגשר לפני לונג איילנד פארקווי. הגשר נבנה על ידי רוברט מוזס, האחראי על האזור בין השנים 1930-1960, גובה הגשר כ- 2.13 מטרים. גובה שהוא קצת יותר נמוך מגובה האוטובוסים הצהובים. באותה תקופה מי שהשתמש בהם כתחבורה ציבורית על בסיס קבוע היו משפחות ממעמד הפועלים, משפחות אפרו-אמריקאיות ומשפחות ממעמד נמוך. הגובה שנקבע לגשר, שהיה קצת יותר נמוך מגובה האוטובוס הצהוב למעשה יצר הרחקה מכוונת של אוכלוסייה מסויימת מלהיכנס לאיזור השני.
גם כיום אנו ניתקלים במידור מכוון. מידור במרחב הדיגיטלי בו חברות מחליטות לא להנגיש בצורה מלאה תכנים, מרחיק אוכלוסיות מסוימות ומונע מהן לצרוך תכנים שאנו נהנים מהם כמובן מאליו. בארץ זה הפך לחובה בעיצוב אתרים אך קיימים מקומות רבים שהנושא עדין בחיתוליו.
מהי מוגבלות? מהפך בהגדרה ששינה תפיסה
עד 2011 מוגבלות נחשבה למשהו הקשור למצבו הבריאותי האישי של האדם. משנת 2011 מוגבלות הוגדרה כחוסר התאמה באינטראקציה בין המרכיבים של גוף האדם ומרכיבי הסביבה בה הם חיים. הגדרה זו הפכה גם להיות המודל החברתי של המוגבלויות.
מוגבלות # (לא שווה) – מצב בריאותי אישי
מוגבלות = חוסר התאמה באינטראקציה אנושית
ברגע שההגדרה לא נגעה למצב בריאות נתון אלא לאינטראקציה המשמעות היתה שזהו מצב בחירה. בחירה שלנו המעצבים, אנשי העסקים והממשלות. האם נבחר למדר אנשים על ידי בחירה לעשות פעילות מסויימת.
כולנו חווים חוסר התאמה אבל יש אוכלוסיות שחוות את זה יותר וכל הזמן. הטיות או נטיות להעדפה מסויימת באות הרבה פעמים לידי ביטוי כשאנו מעצבים. אנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו את מי אנו ממדרים כשאנחנו מעצבים? ולמה זה קורה? משום שכשאנו מעצבים אנו נוטים לשים את עצמנו בנעלי הלקוח. אנו נוטים לעצב משהו שזה משהו שאנו רואים או שומעים, משהו שתואם את הדרך שאנו חושבים או לומדים. וזה פתרון טוב לכל אלו שיש להם תכונות ויכולות דומות לשלנו אבל חלק מאתנו, אוכלוסיה מסויימת, נותרת בחוץ.
מעיצוב מרחיק (Exclusive design) לעיצוב מכליל (Inclusive design)
מכונת הכתיבה
דוגמה למוצר שהומצא כפתרון למוגבלות היא מכונת הכתיבה שהומצאה בשנת 1830. פלאגרינו טורי והדוכסית קרולינה פנטוני דה פיויזאנו היו חברים קרובים, יש האומרים נאהבים. כשלא היו יחד רצו להתכתב אך הדוכסית היתה עיוורת. הדרך היחידה אז להעביר מכתב, במידה ואתה עיוור היא להכתיב למשהו, פעולה שמן הסתם לא ממש שומרת על הפרטיות. הדוכסית ופלאגרינו השקיעו רבות ופיתחו את מכונת הכתיבה הראשונה. משהו שהחל במענה על מוגבלות הפך למוצר שרבים הפיקו ממנו תועלת.
הכתוביות האוטומטיות
דוגמה נוספת זה הכתוביות האוטומטיות של התרגום ב- you tube שהמציא קן הררנשטיין (Ken Harrebstein). קן היה מהנדס חרש שחיפש פתרון לעצמו ולקהילת החרשים. פיתוח הוספת התרגום אוטומטי שמלווה כל סרט פתר את הבעיה. זוהי דוגמה נוספת לפתרון שהחל כפתרון לבלע מוגבלות שהפך לשימושי גם עבור אנשים שאינם חרשים. משתמשים בכך היום אנשים שלא בטוחים בשפה זרה לה הם מקשיבים ורוצים לעקוב אחר הסרט עם התרגום, או אנשים שפשוט רוצים לצפות בסרט ללא סאונד. ושוב חוזרת השאלה: האם אנו יכולים להפוך את זה לצורת פיתוח החוזר על עצמו? האם אנחנו יכולים להפוך את זה למשהו שאנו עושים מתוך התכוונות וכוונה?
לדוגמה אם אנו מעצבים מוצר לאדם שנולד עם יד אחת. עיצוב לאדם כזה יכול לשרת בהמשך מישהו שזמנית היד שלו הושבתה בגלל פציעה. הוא גם יכול לשרת הורה שצריך להחזיק תינוק ביד אחת ונותר עם יד אחת לתפקד. או אישה הסוחבת קניות ביד אחת ושוב יכולה לתפקד זמנית רק עם יד אחת פנויה.
על איזו תאוריה התבסס העיצוב המרחיק (Exclusive design)?
עקומת בל של אדולף קווטלט
נסיון להבין על מה הסתמכה ההסטוריה לכדי יצירת עיצוב מרחיק מביא אותנו לעקומת בל של אדולף קווטלט, עקומה שהפכה למית גם אם אינה נכונה. זוהי עקומה המראה שהאדם הממוצע במרכז ומשני הצדדים יש חלק מהאנשים, ואנו מעצבים למרכז. לממוצע האנשים. למה? כי זה השוק הגדול שיש. הרעיון הזה החל ב- 1800 והשתרש לאורך שנים.
בספר ״סוף הממוצע״ של טוד רוס מסופר שאחד ממשרישי הרעיון היה אדולף קווטלט, מתמטיקאי ואסטרונום שאסף המון נתונים על מידות ואיברים של אנשים בנסיון למצוא תבנית משותפת לכולם. המידע נאסף באיזור בלגיה כי שם הוא התגורר ובאותה תקופה אי אפשר היה ממש לעשות מחקר גלובלי, אז הוא הסיק מכך שככה נראים רוב האנשים. גרף שהכין הגדיר מאותה תקופה ועד לא מזמן מיהו נורמלי ומי חורג מהנורמה. ההשפעה של הגרף הזה שלו על עיצוב מוצרים עבור כולנו היתה מאד מאד משמעותי. מעצבים לאורך שנים עיצבו לנורמה. נסו לחשוב, הציעה קאט הולמס, מה היה קורה אם לא היה נורמלי ולא נורמלי? מה היה אם לא היה ממוצע אנושי? כיצד המוצרים שאנו משתמשים בהם שנים היו נראים?
מה המודל המומלץ ליישום עיצוב מכליל?
אחרי שהבנו את הרקע לעיצוב מכליל או מרחיק, ראינו היכן הוא בא לידי ביטוי, על מה הוא הסתמך ניתן לבחון את מודל הפנים חוץ ולנסות לפתח מודל קצת יותר מורכב ממנו טענה קאט הולמס. כך פותח מודל המעגל ההרחקה. מודל שמנסה לתת מענה לשאלות בסיסיות בעיצוב: למה אנו מעצבים? מי משתמש בזה? איך זה מעוצב? מי מעצב את זה? מה אנו מעצבים? איזה מענה זה נותן לצורך בעולם?
דוגמה יישומית לשאלות במודל היא פארק ההשראה של מורגן הרטמן. הוריה של מורגן רצו שביתם תשחק במגרש משחקים שלא רק יותאם מבחינת נגישות אלא שיהיה כזה שיתן לילדים מוגבלים לשחק עם ילדים שאינם מוגבלים בצורה חקרנית, למדנית וסקרנית. לשם כך הם עבדו עם מעצבים שונים בשיתוף פעולה מלא של חברי קהילה לילדים עם מוגבלות בתנועה ובמגע ופיתחו מגרש משחקים עם מיים בו ילדים יכולים לשחק גם בכסאות גלגלים, כאלו העובדים על לחץ אוויר ולא בטריה ולא מחליקים.
משהו משלנו
האמת התרגשתי בטירוף. מי שחשב על זה היה גאון. האירוויזיון האחרון התקיים בישראל והנגיש את כל השירים לבעלי מוגבלויות ב-3 פלטפורמות שונות. יתכן ואתם אומרים לעצמכם: ״גימיק נחמד״ או אולי: ״כמה כסף והשקעה לחלק כה קטן באוכלוסיה״- זו לא הנקודה. ברגע שהוחלט שמוסיקה מחברת בין אנשים – אז היא מחברת בין כל האנשים! הנגשת השירים היתה יישום החזון הכי מדוייק שיש. המשמעות של פעולה זו הרבה יותר עמוקה מהתפיסה שעוד כמה אנשים יהנו מכך. מלבד ההנאה לאותם שלא יכולים להרגיש חלק מאתנו יש פה פעולה מכילה, כזו שנותנת מקום לאחר ממקום לא מתנשא אלא מבין.
פרוייקט נוסף שהוא גאווה ישראלית, תוצרת הארץ הוא פרוייקט ThisAbles של IKEA בשיתוף נגישות ישראל ומילב"ת, המאפשר לאנשים עם מוגבלויות ליהנות ממוצרי איקאה בעזרת תוספות קטנות וחכמות הניתנות להדפסה במדפסות תלת מימד.
את התוספות החכמות עיצבו תומר פדאל, מריאנה בן-דוד ומעין כהנא – שלושה מעצבים תעשייתיים שמנוסים בעיצוב לאנשים עם מוגבלות, בעזרת צוות המרפאים בעיסוק של מילבת. חוץ מהתוספת של רגלי הספר כל המוצרים נוצרים על ידי הדפסה תלת-ממדית של קבצי עיצוב המשותפים במדיות הדיגיטליות. או במילים אחרות עיצוב להמונים – כל אחד יכול להדפיס לעצמ את הקובץ הנחוץ וללא תשלום עבורו (כמובן שכן משלמים עבור ההדפסה התלת ממדית). אין ספק שפרוייקט זה שהחל כפתרון למוגבלות יכול לשמש אוכלוסיות נוספות ולא מוגבלות דווקא.
אז מה למדנו?
כשאנו חושבים על עיצוב מכליל הכוונה אינה עיצוב אחד לכולם, הכוונה מציאת דרכים שונות לגשת לעיצוב שיתאים לאנשים שונים אבל בעיקר כזה שיעניק תחושת שייכות לכמה שיותר אנשים. המטרה מאחורי נגישות, מלבד הנגישות עצמה כמובן, היא הבנה שיש כל מיני צרכים ואם נתחיל להבין את הפערים וחוסר ההתאמה בעיצוב עבור אדם ממוצע לעומת אנשים שאינם ממוצעים, אולי נצליח לא רק לגשר על הפערים אלא למצוא פתרונות לבעיות שבנסיבות אחרות יכולות להפוך לבעיות שלנו (מקרה היד האחת, לדוג.).
על מנת להתקרב להבנה הזו עלינו לחשוב בפעם הבאה שאנו באים לפתור בעיה: הקול של מי חסר? מי לא קיבל ייצוג בפתרון? מי יכול לסבול הכי הרבה מהרחקה במצב הזה? ואיך פתרון לאוכלוסיה מוגבלת יכולה להטייב אתנו ה״ממוצעים״, ״הנורמלים״?
מכירים עוד עיצובים מסוג כזה? אשמח מאד אם תשתפו אותי בהם.
שלכם בעיצובית מדוברת,
מינה
