תערוכת האיורים 2021 – טעימונת
כשראיתי את התוכניה של שבוע האיור הבנתי שאין מצב שאהיה בהכל. יש את הרצינים שמנווטים לפי שמות והמלצות ויש אותי. אני התחלתי לפי מי שאני מכירה – יעל כהן המוכשרת – הולכים לראות את המייצג שלה בתערוכה ״כובע משלה״ ובמשך השבוע קפצתי לאברהם הוסטל באיזור גן החשמל החביב עלי וכה קרוב לביתי. אז בלי יותר מדי הקדמות קבלו הצצה:
רסיסי אוקיינוס / שיאל נירן יהלום
התערוכה עוסקת דרך אסתטיקה וצבעוניות מונוכרומטית בסבל הנגרם על ידי ניצול וחוסר מודעות משווע של המין האנושי לעולם שלם של חיים בטבע. היא מוקדשת למחאה על הניצול הגס של האדם את משאבי הטבע ומחד, והריפוי של הטבע מאידך. בימים אלו של משבר האקלים, בוועידות עולמיות שמתכנסות אך לא עושות מהפכות נדרשת אומנות שתגע בנושא. מטקסט בתערוכה ניתן ללמוד יותר על שיאל.
שיאל היא אשת סגולה-שמאנית ואמנית, לשעבר מנהלת ״מרכז מעוף מקודש״ ללימודי שמאניזם וריפוי תודעה. היא הוציאה לאור שלוש ספרים: בינת הליוויתן, דרך הזאב ונסיכת העורבים. מבחינתה החיבור לידע המקודש, ללימודי הפילוסופיה האינדיאנית והחניכה שעברה להיות חלק מבית האב של הזאבים בשבט הסנקה פתחו בתוכה חיבור מופלא לטבע והבנה מחודשת של יחסי האדם והטבע.
לֹילות ארוכים, קפה חם/ קסניה נזרוב Ksenia Nazarov/ Long Nights, Hot Coffee
קסניה נזרוב מאיירת סיפור אהבה לתל אביב, העיר שאליה נשאה עיניים כנערה שגדלה ברמת השרון, ושאותה היא חווה בחמש השנים כ״אזרחית העיר״. האיורים מוקדשים לחווית החיים בשכונת פלורנטין, נווה צדק ויפו, ומביאים לידי ביטוי את השינויים שנכפו על העיר ותושביה בשנתיים האחרונות בשל מגפת הקורונה.
סמל עיר/ איתי רווה
סדרת סמלים למרחבים בערים בישראל מתוך פרוייקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ב- 2017. הטקסט המצורף מספר כי לרב סמלי הערים שאנו מכירים מציגים סיפור אידאלי של העיר שלהם. הסמל רומז לנו על האופן בו העיר רוצה שיתפסו אותה, את הערכים שחשובים לה ואת האופן בו היא מדמיינת את עצמה. בתערוכה נקודת המבט מתהפכת – הסמלים מספרים את סיפור העיר מגובה הרחוב. במקום אידיאל יש את האמת הקיימת במרחב העירוני. המאייר הכניס את כל האינפורמציה שמצא תוך כדי שיטוט בערים לתוך תבנית קלאסית של סמלי עיריה. על תל אביב הוא כתב:
״בתל אביב עיקר העיסוק שלי היה בחוויה האישית שלי בעיר שבחרתי לחיות בה. אני אוהב אותה אבל מוצא בה לא מעט תסכול. מצד אחד – היא עיר של הווה, בירת התרבות העברית, עיר של חיים וחרמנות, של משוררים ואמנות. אבל מצד שני, יש בה הרבה ״פאסדה ואוויר חם״ֿ לא מעט מסתתר ומודחק בה והפערים בין שפע למצוקה לפעמים קשים לי… כמכלול, הסמלים של תל אביב מראים את הניגודיות שיש בעיר בין החיצוני והפנימי״.
חיים ללא סקיצה Life Without Draft
התערוכה היא של קבוצת Duck & Dodo Art Group – אולגה ויישביין, אולגה ירושלמי, טטיאנה פפושבה, יאנה גורליק, קסניה נזרוב גלריות.
למושג סקיצה הבטים פילוסופיים וחברתיים רבים. האם סקיצה היא דבר טוב שהיא ספונטנית ויצירתית או שמא עלולה להתפס כמשהו חסר תכנון ולא אחראי או לא רציני? האם כל סקיצה היא מהירה – מעשה ללא מחשבה עד סופה, שטחית אולי או שהיא אמיצה ואמיתית דווקא בגלל שהיא כזו מהירה וספונטנית?
צלקות קטנות Little Scars / שרה ג׳יין
״בסך הכל רציתי להביט לתוך פניהם של אלו שראו וחוו משהו בלתי נשכח״ מצוטטת שרה ג׳ין לגבי האיורים המנסים ללכוד פגיעות נצחיות במסע לתוך נימי הזיכרון.
בטקסט על התערוכה יש הסבר: רצף איורים שמוצגים נראים רגילים ותמימים אך למעשה טומנים בחובם סיפורי ניצולים, נשמות אבדות של ילדות ההופכות בוגרות. זהו מבט על סודות שנחשפים, סודות שיש בהם האדרה לצד סלידה. אין פה דיוקן אישי חשוף אך היא מהדהדת בכך את הפרדוקס שטבע התיאורטיקן רולאן בארת: ״אתה הוא היחיד שאינו יכול לראות את עצמו מעבר לדימוי״. האיורים מופיעים על ספרים שלוקטו מספסלים בעיר מגוריה והם מלאים פרטים אך הזכרון עדין מטושטש נכתב בהמשך.
על האיש שהפך לדג – סיפור גרפי מאת יאנה גרליק
האיור והטכניקה כבשו אותי עוד לפני המלל. הייחוד בפרוייקט הם הרבדים הרבים של המלל והוויזואליזציה. מצד אחד קיים מלל לסיפור אך במקביל לו מילים שונות באנגלית נכתבות בכתב יד ומהוות אמירה/ פרשנות נוספת. מצד שני בסיפור שנדמה כסיפור ילדים תמים ופשוט יש כל כך אימה ודרמטיות עד רמת לחץ מסויים. העבודה מוצגת כ״רומן גרפי מקורי מאת יאנה גורליק, העוסק ברגשותיו של הפרט האלמוני והבודד בתוך ההמון; בדידות המלווה בתחושת חוסר-תכלית, ובחיפוש אחר שייכות ואושר״.
כובע משלה, אוצרת: איריס ארגמן
על התערוכה הזו כתבתי בפייסבוק והאמת רציתי לכתוב פוסט לגמרי נפרד שמספר גם על תקופת הכובעים שלי. עד אז אספר על התערוכה הנפלאה הזו.
תערוכה שלמה בה דרך פריט אחד, כובע אדום, נבחנת השפעתו על המרחב העירוני. איריס ארגמן, שאצרה את התערוכה מספרת בטקסט המצורף כיצד הגיעה לאצור תערוכה שכזו ממש במקרה. לפני שנתיים ניתקלה בחלון ראווה בכובע אדום רחב שוליים ומהודר שניצב בחלון ראווה. נדמה היה לה שהכובע צובע את כל המרחב באור יקרות ומעניק לו אופי חלומי. הכובע המשיך ללכת איתה ואפילו כתבה בעקבותיו את הספר ״אמיליה והכובע״. השלב הבא לאחר מחקר מה קרורה לכובע אחד בדמיונם ובמחשבתם של מאיירים ויוצרים נולדה התערוכה.
איריס מעלה שאלות רבות בהקשר אליו, כגון: האם כובע אדום ורחב שולייים יכול לשנות את אופן ההתבוננות שלנו במרחב, להפנות את נקודת המבט ולהבחין בדברים שלא שמנו לב אליהם?
בנוסף לאיורים היה את המיצב של יעל כהן- Walking Heads. שבעה כובעי לבד אדומים, בצורניות משתנה אשר מייצגים דמויות שונות ודרכם מציעים התבוננות במחרחב העירוני המקומי. בטקסט על כך היא כותבת בין השאר: ״כובע, מלבד היותו אובייקט פונקציונאלי, הוא גם סממן אופנתי המעיד על זהות החובש/ת אותו, מגדיר ומייצג אותו/ה בפני עצמו וכלפי הסביבה והמרחב.״
״יעל עובדת על קו התפר שבין עיצוב, אמנות ואופנה, דרך חיבורים לא שגרתיים בין קונספט, צורה וחומר. היא הקימה את מותג הכובעים Justine Hats ב- 2012 ומאז מקדמת את תחום הכובענות בישראל תוך התייחסות לתפיסות תרבותיות-חברתיות-מגדריות-מקומיות.״
(גילוי נאות – יעל ואני מכירות מעבודה משותפת של שנים בקפה נואר, סבסטיאן, נחמני והקומה הרביעית. אחר כך עבדתי איתה על לוגו מותג הכובעים שלה).
מה שהיה מיוחד בתערוכה הוא הגיוון הרב תחת אותה כותרת. פתרונות רבים ל״בריף״ משותף. משהו כמו בתקופת לימודי העיצוב. ואולי זה הקסם בחיבור אומנות למקומות אישיים. כל אחד לוקח את זה למקום וזמן משלו.
גם אז ה״בריף״ שניתן היה זהה אך כל אחד לקח אותו לעולם תוכן ואסוציאציות משלו. התוצאה היתה עשירה ורבגונית אך מאוגדת תחת אותה מטריה. וגם שם כמו פה – כמספר הכובעים מספר הסיפורים השונים והוויזואלים שמספרים אותם.
תם ולא נשלם
אולי אספיק לראות עוד כמה מאיירים ואולי אחזור לאלו שבספריי. אבל תמיד אשתדל להיות מוקפת בכאלו כי הם מרחיבים את נקודות המבט שלי על השפה, התרבות והעולם.
מחשבה ToGo
איור זו הצצה למוחם של אנשים אחרים, למחשבותיהם. אם אצטרך להמליץ ב״מחשבה טו גו״ על משהו זה על זה – לכו חפשו מחשבות של אחרים. איור זו דרך אחת טובה לעשות זאת.
שלכם בעיצובית מדוברת,
מינה פורטנוב
