ים שיבולים של נוסטלגיה

זרעי קיץ נישאים ברוח / מעירים זכרונות / מעוררים ערגונות / זרעי קיץ באים בנחיריים / ורומזים איזה קיץ / הולך להיות…

אתם יודעים מה זה 'ערגונות'? ערגונות הם כיסופים כאלה, געגועים קטנים, למשהו שהיה ואיננו עוד. נוסטלגיה. כולם מדברים נוסטלגיה ונוסטלגיה מדברת אל כולם.

בבוקר החג התקיים שיח גלריה ״חזרה לעתיד״ על מותגים ומוצרים שהפכו לאייקונים ישראלים שקמו לתחייה. בערב אירחנו חברים ושיחקנו טאקי. את החג עצמו חגגנו בקיבוץ. פה כבר החג הוקם לתחייה בצורה של ביכורי משק, שנישאו על כפי תאיילנדים בטרקטורים, כחלק מסידור עבודה שלהם.

אז מה פשר ההתרפקות על העבר? האם אימוץ ערכים מהעבר מתקבלים על ידי הדור הצעיר? האם בדרך זו אנו מוצאים משמעות ואולי הכול מזוייף בכלל ומתאים רק לפרסומות?

נוסטלגיה א׳: נוסטלגיה של חלב. אותו טעם באריזה של פעם.

תנובה. עוד חברת מזון. גם היא מתחרה עם כולם מי הכי ישראלי, מי הכי נוסטלגי ומי תמכור לנו יותר מוצרי חלב לשבועות. בבלוג ״הכלכלה האמיתית״ תוקף ערן הילדסהיים את קמפיין תנובה: ״שיא הציניות – חברה סינית שמפרסמת שהיא פה בשבילנו כבר 90 שנה״. תנובה נרכשה על ידי חברת הענק הסינית ברייט פוד שנמצאת בבעלות מלאה של ממשלת סין. הוא ממשיך וכותב: ״הקשר בין תנובה של קום המדינה לתנובה של היום הוא בערך כמו הקשר בין מוחמד עלי לבלט.״ אז איך לנו זה נראה כל כך טבעי ונוסטלגי? גם אנחנו נותרנו אי שם מאחור?

כבר ב – 2010, בוואלה תרבות כותבת לילך וולך על נוסטלגיה: ״… כל זה לא במקרה. אנשים מאוד אינטליגנטים ישבו וחשבו מה יגרום לישראלי המותש להושיט את יד בהכנעה למדף כדי לקנות מוצר או רעיון. במקום אחד מוכרים לו אבקת מרק ובמקום אחר רוצים שהוא יחרים אמנים כי הם לא התגייסו לצבא (ישראלי "אמיתי" הרי לא משתמט). מכל פינה מגיח אותו ישראלי "אמיתי" שמוגדר בחיבה שלו לשוקולד פרה, למדי צה"ל, לשקדי מרק ולגשש החיוור. זהו אותו ישראלי שאף אחד לא יתפוס עליו טרמפ – מלבד מי שמוכרים לו את הדימוי העצמי הכוזב הזה מבלי שהוא שם לב, הלא הם הפרסומאים וחברות הענק. היתכן שהרצון להתרפק על העבר טבוע בנו כה חזק?

נוסטלגיה ב׳: נוסטלגיה של מותגים ישראליים

בוקר יום שישי. ערב חג. בין רכישת הגבינות האובסיבית לבין הכנת העוגות המאתגרת (על כך בהמשך) אספתי את עמית וקפצנו לתערוכה ״בחזרה לעתיד״. את התערוכה אצרו חגית פלג רותם – עיתונאית וחוקרת תרבות, ויובל סער – מנהל מכון שנקר לחקר ותיעוד העיצוב בישראל. האסימון (עוד משהו נוסטלגי) לגבי הקשר לשבועות נפל רק למחרת.

דמיינו מותגים ומוצרים שהפכו לאייקונים ישראלים כמו מקרר אמקור, משחק רמיקוב, אתא ומשכית, כלי הקרמיקה של לפיד לצד סמלי מוסדות כמו מוזיאון תל אביב והאוניברסיטה העברית. כולם בחדר אחד. כעת דמיינו שמותגים אלו לא מתו, הם קמו לתחייה – כמו במשחקי הכס. הם שבו לשטח כאילו לא נמחקו כלל. חלקם עברו פרשנות עיצובית עדכנית וריענון, וחלקם נישאו על גלי הנוסטלגיה מהעבר והתעטפו בהבטחה מחודשת לצד חידוש הערכים. זה לצד זה מוצגים העבר והווה ואנו במרכז החלל, יושבים במעגל ומנהלים שיח בדבר נחיצות העדכון: ״למה נחוץ העדכון הזה, למי הוא נכון, ומתי הוא חינוי במיוחד? האם בעידן הדיגיטלי עדיין מתאים להיאחז בנעשה בעבר? האם נכון לקחת מותגים שחדלו לפעול ולתת להם חיים חדשים, מתוך רגש נוסטלגי או שיקולים מסחריים? עד כמה הרדיפה אחר העכשווי, המעודכן והצעיר מכתיבה החלטות, כמו שינוי שמו של מוסד ועדכון של הלוגו שלו? … ועד כמה הקהל הרחב בכלל מבחין ומודע למהלכים האלו?״

׳לפיד׳ – הכדים של סבתא רחל ודודה לוסיה

אוסף הכלים של ׳לפיד׳. זוכרים את הכדים החומים עם השפריצים עליהם? אלו שהיו בכל בית? כן גם לנו. תנסו להשיג אותם היום. בלתי אפשרי או יקר בטירוף. אוסף זה, שחגית עומדת לידו, הוא אוסף של אדם פרטי. מיקה אדלר, שביקור בשוק פשפשים בניו-יורק, הפך כד קטן לאוסף גדול ומכובד. הוא פשוט הציץ בתחתית הכלי, ראה שזה מישראל וחשב שיש להשיב את הכלי לארץ ישראל. השאר היסטוריה.

מפעל ‘לפיד’ הוקם ב- 1944 על ידי ד״ר קורט מוסברג. לפיד היה מפעל לכלי בית זולים ולכלים סניטריים. בשנות ה- 50 עמדה בראשו המעצבת אלסבת כהן עם צוות של 20 מעצבים. תוך פחות מעשור, מתחילת הורדת המיסים על היבוא בשנות ה- 80, נסגר מפעל ‘לפיד’, וגם כל שאר מפעלי הכלים הקרמיים בארץ.

לצד אוסף הכלים של ׳לפיד׳ עומדים כלים מתערוכה בשם: ״פועל יוצא – ייצור קרמי מקומי היום״ שאצרו מאיה בן דוד ויהונתן הופ, בבית בנימיני. גם בתערוכה זו עולות שאלות הקשורות לזמן: ״מה היה אילו מפעל מקומי ליצור כלי בית קרמיים היה שורד את תהפוכות הזמן וממשיך ליצר עד היום? מהו הערך של ייצור מקומי ועיצוב מקומי היום? אילו אלטרנטיבות צומחות כחלופה לתעשייה מקומית? ועוד שאלות כלכליות, טכנולוגיות וחברתיות העומדות בלב השיח.״

הלוגו של האוניברסיטה העברית בירושלים

פרוייקט הלוגו התחיל כפרוייקט גמר ורק לאחר 3 שנים הפך לאמיתי. יובל שיטף אותנו בגילגולי העבודה, כיצד בחר בפרוייקט כמצטיין לאותה שנה, וכיצד הופתעה אריאל שקל לגלות שהפרוייקט הפך אמיתי. בפרוייקט זה נעשתה עבודת מחקר בה התגלתה מורשת ויזואלית עשירה ומרתקת, והקשר ההדוק בין ההיסטוריה של מדינת ישראל לבין ההיסטוריה של האוניברסיטה. לראיון המלא לחצו כאן

אתא – שאריות של כובע טמבל

לפני כחודש חלפתי על יד חנות בפינת במונטיפיורי אלנבי. המון אנשים הצטופף בחנות הקטנה ואני עצרתי כולי התרגשות מול הסמל של ׳אתא׳. בחלון שלט קטן ״הדגמים אזלו בשל הביקוש, אתכם הסליחה״.  אתא – קיצור של ״אריגי תוצרת ארצנו״, שם שנתן ש״י עגנון בשנת 1934 לצעיר אוסטרי ממשפחה של תעשייני טקסטיל שהקים את המפעל, החלה כייצרנית מדים לצבא הבריטי ואחר כך עברה לייצר בגדי עבודה.  חגית סיפרה לנו שכובע הטמבל קיבל את צורתו בגלל צורת וכמות הבד שנותרה לאחר גזירת מכנסי העבודה הקצרים.

30 שנה אחרי סגירת המפעל, האחראי על החייאת המותג, הוא שחר סגל (ההוא מהפרסומות) ויעל שנברגר (מעצבת אופנה). שחר סגל, יזם תרבות, ביקר בתערוכה על אתא במוזיאון א״י. מיד אח״כ החל לקנן בו הצורך להחיות את המותג. הוא בירר ורכש את הזכויות ללוגו. בעיצוב החדש הלוגו ווו התלייה לכל בגד לא השתנו ונותרו נאמנים למקור.

בשנת 1984 צוטט עמוס קינן בכתבה של ידיעות אחרונות: ״אתא פירושו הפועל העברי. אתא פירושו עבודה עברית. ביום שייסגר אתא, ייסגר גם המעגל הראשון של מדינת ישראל כפי שרצתה להיות. אתא אינו בית חרושת ואינו עוד מפעל. אתא הוא סמל. מי שמקפל סמל – מקפל גם את מה שהסמל הזה אמור לסמל”. ועל כך אנו שואלים. האם יש טעם להחיות סמל שקופל? האם מתאים שיקום לו מפעל שנסגר כשברקע שריפת צמיגים בשל פיטורים? ואלו ערכים ניתן להחיות מעברו אם כך?

רמיקוב (Rummikub) – קוביות במקום קלפים

הרמיקוב הומצא על ידי אפרים הרצנו, בתחילת שנות ה- 40 ברומניה. קלפים אז נחשבו אסורים לשימוש, בגלל הקשר שלהם להימורים, אז אפרים חשב על תחליף בצורת קוביות משחק “ניטרליות”: ללא מלכים, מלכות ונסיכים. את הסדרות הקלאסיות מחליפים ארבעה צבעים. בנוסף, האריחים החדשניים הונחו על מסילות עץ ושיחררו את הידיים מאחיזת הקלפים. האריזה היתה מאד מתוחכמת לזמנה משום שנעשה ניצול מלא בכל חלקי הקופסא למטרת המשחק. לוחות הקלפים עשויים פרספקט ממוחזר ממטוסים שניקנו מסוחר שפגש באותה תקופה. הרצנו נמלט אחרי מלחמת העולם השניה לישראל. הוא ייצר את כל המשחקים בעצמו ומכר אותם מדלת לדלת. תוך זמן קצר הפך הרמיקוב לאחד המשחקים הפופולאריים בישראל. בשנות ה – 70 ביקרה בארץ גברת אמריקאית שהביאה מתנה לבעלה, מנחה טוקשואו מפורסם. ערב אחד בתחילת התוכנית, כבדרך אגב, סיפר המנחה שאשתו הביאה לו משחק מתנה מישראל והם לא יכולים להפסיק לשחק בזה. השאר היסטוריה.

נחמד היה לגלות שממש ליד ביתי התרחשה לה היסטוריה מותגית. במעגל האנשים ישב ערן שסיפר כיצד בחופש של כיתה ט׳ היה מסדר בערמות את קוביות המשחק בקומה השניה של מתחם כורזין בגבעתיים!

רמיקוב החדש עוצב על ידי שלומי איגר. רצון להפוך את המשחק לעכשוי יותר, הוציא לדרך מחקר מקיף ואדיר בו ניסו לפתור כל בעיה שעלתה בעיני המשתמשים. בתהליך העיצוב הקוביות הפכו דקות יותר, ובעלות פינות עגולות ומחוספסות כך שאינן מחליקות כשהן מונחות זו על זו. כל הצבע הפך לבן. עיקר העיצוב היה נסיון למצוא את נקודת האיזון בין הערכים החיוביים והשלילים בקשר בין נוסטלגיה והמשחק.

משכית – ריקמה אנושית אחת

התבוננות בשמלות מעלה שאלה מה נראה יותר ישן – החדש או המקורי. חגית ויובל סיפרו שהשמלות החדשות הגיעו לפני הישנות, ואנשים שהציצו פנימה היו בטוחים שזה הישן. רות דיין הקימה ב- 1954 את משכית – מפעל ציוני שהעניק לעולים ולעולות חדשים הזדמנות פרנסה לצד שימור מיומנויות מתרבות ארצות המוצא. אלו שולבו במוצרי אופנה, תכשיטים וכלים, בעיצוב של פיני לייטרסדורף, נאורה ורשבסקי ועוד. משכית פעלה כחברה ממשלתית וקו מוצריה הפך למזוהה עם סגנון ישראלי. החברה נסגרה ב- 1994. ב- 2012 בחרה מעצבת האופנה שרון טל את משכית לפרוייקט הגמר שלה. היא החליטה להחיות את משכית כבית אופנה עלית ישראלי ובהמשך פנתה לרות דיין. רות דיין, שהיום בת 97, נתנה לטל את ברכת הדרך להחזיר עטרה ליושנה. טל קיבלה ליווי צמוד, עברה הכשרה ולמדה את אותן מלאכות יד מסורתיות. כיום כל פריט הוא עבודת יד הנמכר כיצירת אומנות. שרון נוסעת ומסבירה על מלאכות אלו בכל העולם.

נוסטלגיה ג׳: נוסטלגיה של ברכת הקציר

לפני כמה שנים, בטיול עם עמית בירושלים מצאנו עצמנו בתוך חנות קטנה וקסומה. אני לא זוכרת את שם האשה אך היא ישבה לה במעמקי החנות וקלעה מקלעות שיבולים.  את מקלעת השיבולים, שבתמונה ושאצלי בפינת העבודה, רכשתי לאחר ששמעתי את הסיפור המדהים על מקלעות השיבולים ועל עולם עתיק. 

חיפוש אחר ״גברת הקציר״ הביא אותי לאתר של יונית קריסטל (כאן) שמעבירה סדנאות קליעה. באתר שלה היא כותבת בצורה נפלאה על רוח הדגן. וכך היא כותבת:

״בעולם העתיק קלעו החקלאים מקלעות-שבלים כדי להבטיח את יבול השנים הבאות. מקלעות שיבולים אלו שימשו כקמע לברכה, לשפע ולשלום בית. הם ניתלו בפתח הבית ונקראו ״ברכת אל חסידה״ – ברכת הקציר.

הקציר, פעולה הכרחית לאיסוף ושמירת הגרעינים, הוא התערבות במחזוריות חייו הטבעיים של הדגן. במקום לתת לשיבולים להבשיל ולהתפזר, אנו קוצרים אותן בכלי חד, ואחר כך דשים אותן וטוחנים את זרעיהן. החיים שנמצאים בשיבולים הללו נגדעים. האנשים הקדמונים ראו והרגישו איך הרוח ששוכנת בדגן, כמו בכל הדברים החיים, מאבדת את משכנה. מי שחווה קציר של שדה חיטה, יכול להרגיש זאת באופן מוחשי. רינת הקוצרים מלווה במנוסתם של היצורים הקטנים, שמצאו מחבוא בין השיבולים וכעת ביתם נהרס. כל אלו, וגם רוח הדגן, מוצאים מפלט באלומת השיבולים האחרונה הניצבת עדיין בשדה בסופו של הקציר. כל כח החיות של השדה מצוי באלומה אחרונה זו, וסביב הקציר שלה התפתחו מנהגים וטקסים שונים.

מקלעת זו נשמרה במשך העונה המתה בתוך הבתים. היא כונתה בשמות שונים, וסימלה את האלה האם, המגינה על היבול. עם בוא עונת הזריעה הבאה, היו לוקחים את המקלעת, מפוררים אותה, ומערבים את זרעיה עם יתר הזרעים, כדי שרוח הדגן, היוצאת שוב לחופשי, תוכל לעבור לדור הבא, לפעם בשדה הנזרע מחדש, ולהבטיח יבול שופע.״

נוסטלגיה ד׳: נוסטלגיה של קינוחים

אמא שלי כמעט לא אפתה עוגות. זה לא היה הצד החזק שלה. חוץ מעוגת גבינה. המאמץ המטבחי שלה בא לידי ביטוי ברכישת ספרי בישול. זה יפתור את הבעיה מתישהו, היא האמינה. לצערי או שמחתי ירשתי את הגנים האלו ממנה. ירשתי גם את 2 ספרי הבישול המקודשים – מהמטבח באהבה של רות סירקיס ועוגות לכל עת של נירה שרוייאר. הם מלווים אותי עוד מתקופת הצבא, ותאמינו לי זה היה מזמן.

מה שמרתק בספרים אלו זה השפה. השפה ה״רות סירקיסית״. הדרך בה השתמשה לתאר צורות בישול, דרכי הכנה וטיפים כללים על מונחים מעולם הבישול פשוט הורסים. שלא לדבר על סגנון הצילומים של אז. אפרת מהבלוג ״אז מה את עושה כל היום״ אפילו הכינה על כך הרצאה.

״בתור עם האוהב לאכול עוגות והיודע להבחין בדקויות שביניהן, אנו חסרים שמות עבריים מתאימים המתארים את ההבדלים. מה עוד, שבתור עם המקבץ את בניו מגלויות שונות, יש שפע אפשרויות לבילבול. עוגה אשר יוצא ארה״ב יכנה ״פאי״ – תיקרא בפי יוצא אנגליה ״טארט״, ואילו יוצא גרמניה יאמר שזהו ״טורט״. מיד כמובן יימצא מי שיטען בלהט שטורט הוא עוגה קלילה ספוגית, הידועה בשם העממי ״לקח״. השמות העבריים החדשים והמחודשים אינם עוזרים הרבה. בעברית תקנית ״לקח״ היא לובנן, אך בציבור היא ידועה כעוגת ספוג, אם כי יש המכנים אותה תופין, ויש הנשבעים שהיא ביסקויט. אולם כשאומרים טורט בקונדיטוריה, מתכוונים כולם לעוגת-שבת או עוגת יום הולדת – עוגה מקושטת, מהודרת, עשוייה חומרים מעולים, עם קרם בין השכבות ועם קישוטים יפים מלמעלה. בקיצור, טורט אשר לאחר טעימה ראשונה מתחשק לבקש עוד….״ (מתוך הספר מהמטבח באהבה, רות סירקיס)

מזל שיש חברות. את הקינוח המקסים של מקלות הפרמזן וגם את עוגת הגבינה עם האגסים הכינה לאה, אמא של תומר ומיקה שמצולמת אוחזת בהם. היה זה ערב משגע של מקלות, עוגות וטאקי – אמרנו נוסטלגיה? – אז עד הסוף!  מי שרוצה מתכון של 3 רכיבים בלבד, מוזמן להתקשר אלי.

ולסיום: חג השבועות קיבוץ חפציבה 2016

חג שבועות – חג הקציר. החג הכי קיבוצי שיש. ריח החציר העיר ריחות נוסטלגיה. החג הזה שהילדים שלי, לפני שגדלו לי כל כך מהר, חיכו בסבלנות לעלות על הטרקטורים. הקטנטנים שהיו פעם, שרצו לתפוס מקום על המחצלת ולצפות בסבא שלהם רוקד כל שנה את ריקוד החג, ושעקבו בתשומת לב מתי יזרקו הסוכריות מהקומביין, התייצבו גם השנה. זה לא ממש עניין אותם, ילדים בני 17, אבל משפחה זה משפחה וצריך לתמוך ברקדן המשפחתי היחיד – סבא יצחק. כך נראה חג שבועות 2016 לפני שהפך אף הוא נוסטלגי.

מאחלת לכולנו, חג שמח ושפע רוח דגן. מינה.