תחל שנה חדשה ומטרותיה

אני יושבת פה מול מחשב עם שם של תפוח (מחשב האפל), ערב ראש השנה. השבוע הלך לעולמו שמעון פרס, בעל החלומות, ואני נותרתי מהרהרת בחלומותיי שלי. חלומות ששיחררתי לאוויר העולם, או יותר נכון למסך המחשב, בדיוק בראש השנה שעבר. לא הרגשתי שחלפה שנה מאז העלתי את הפוסט הראשון בבלוג שלי. פייסבוק הזכיר לי את זה תחת ״זכרונות לפני שנה״. מזל שיש פייסבוק.

לפני חודש הסתיים קורס הפרלמנט של יונית צוק. ארגזי הספרים של שניים הפוך בבקשה (על הספר ניתן לקרוא כאן) התרוקנו והייתי צריכה להחליט אם להדפיס עוד. כוסות השניים הפוך בבקשה יצאו לדרך, קוראות לכל אחד להזמין את היקרים להם לקפה. האם הגשמתי את כל המטרות שהצבתי לעצמי? מה עם הפרוייקטים הנוספים שלי, שנולדו בדרך ללא מטרה ברורה? מה אתכם? ובכלל, האם חשוב וניתן בכלל להגדיר מטרה לכל דבר? בדיוק על כך איחוליי השנה. תחל שנה ומטרותיה.

למה להגדיר מטרות?

כל מי שמנהל יודע שעסק הוא כמו מונית. המונית לא יכולה לסוע לבד. צריך לשבת בה נהג וצריך לדעת להגיד לו לאן נוסעים. כשאומרים לנהג לאן לסוע, אי אפשר לומר לו סע למקום שאהיה מאושר. צריך להגיד לו במדוייק איפה זה.

בדרך לשם מומלץ לא לשנות יעד רק בגלל כמה הפתעות או אנשים באמצע הדרך. זה מה שנקרא לא לתת למציאות לנהל אותנו אלא לנהל אותה. כן, כן , אני באמת יודעת את זה. על מנת להשיג משהו צריך להיות מכוון מטרה. 20 שנה של ניהול עסק ועבודה עם החברות המובילות במשק על פרוייקטים גדולים לא קורים אם אתה לא מכוון מטרה.  הייתי אפילו מאלו שדיקלמו את המשפטים של החתול מאליס בארץ הפלאות:
התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” שאלה אליס. “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע” אמר החתול.
“לא אכפת לי כל כך לאן“ אמרה אליס. “אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי.” אמר החתול. “בתנאי שאגיע לאנשהו” הוסיפה אליס.
“בטוח שתגיעי, אם רק תתמידי בהליכה” אמר החתול.

אז מה שונה הפעם?

האם כל שנה או פרוייקט צריכים מטרה?

אוקי, הבנו שאני יודעת שעל מנת להצליח צריך מטרה מדוייקת. עדיף להעזר גם ברשימת ערכים, חזון ורשימת מדדים. לבדוק אם הצלחנו. בדיוק בגלל זה היה לי כל כך קשה עם הבלוג השנה. לא הגדרתי לו מטרה מדוייקת. גם לא מדדים. הבלוג נולד מתוך נסיבות ומוטיבציה גדולה לכתוב. כתבתי את הספר ״שניים הפוך, בבקשה״ שהיה לחלוטין תרפיוטי עבורי. ספר שהחליף שש שנים של טיפול פסיכולוגי, וזה עבד לי. נפגשתי עם הגר אשחר ניר שהכירה לי את יונית ומצאתי עצמי בפרלמנט, הקורס המקצועי של יונית צוק על בלוגים וניהול קהילות. כן, רוב האנשים כותבים בלוגים ואחר כך מוציאים ספר. אצלי זה היה הפוך.

אז הנה אני בקורס בלוגריות. לומדת. אבל על מה אני כותבת? הרגשתי עוד יותר לא ממוקדת. הבנות שהכרתי היו עם אג׳נדות של עשייה ועמודי שידרה מדוייקים לבלוגים שלהם. אני לא ממוקדת כמו שאני יודעת שניתן. כמו שאני עובדת עם הלקוחות שלי. אומנם כתבתי הכל דרך ראייה ומחשבה עיצובית, אך על המון נושאים. במשך שנה לא הפסקתי לשאול את עצמי את כל השאלות שצריך:

מי את מינה כלפי פנים? ומי את מינה כלפי חוץ? איך שתיהן מסתדרות? באיזו שפה תשתמשי?
מי את רוצה שיקרא אותך? אל מי את מדברת (קהל היעד)?
מה המטרה שלך? מה את רוצה להשיג (יעדים כמותיים ואיכותיים)? איזה שינוי את רוצה לעשות בעולם? איך?
מול מי את מתחרה על תשומת הלב (בחינת שוק ומתחרים)?
למה שיקראו אותך (מה ההבטחה שלך)?
מה נחשב הצלחה בעינייך? ועוד.

לשאול שאלות ולהוציא תשובות מאחרים אני יודעת. לקבל תשובות מעצמי – קצת יותר מורכב.

אז מה עושים? כותבים

פשוט כותבים. עולם הבלוגים לא שונה מעולם העיצוב – הכול מבוסס על עשייה וטעייה. יש ביטוי האומר Trust the process – אבל ליתר בטחון בטחתי בתהליך הכתיבה ובחשיבה העיצובית. לפעמים הרעיון או הכיוון נשמעים טוב בתיאוריה, אך במבחן המציאות זה לא מה שהתכוונו. מבינים את זה רק כשזה הופך מוחשי. פשוט כתבתי על כל מה שבא לי ועניין אותי. לפעמים התמונה התבהרה תוך כדי עשייה, או תוך כדי הגעה לשעות הבוקר, כשפתאום נהיה אור בחוץ. לפעמים היה זה כמו ציור שהתגלה לאט לאט עם עוד שכבה ועוד שכבה, ללא תכנון מראש. איזו הנפת יד על המקלדת או בחירת צבעים אקראית יצרו לפתע קסם. וקרה גם שזה נותר מעורפל, מחכה ליום חדש. גם זה בסדר. למדתי שלחכות זה מצב פעיל ולא סביל. יונית קוראת לזה אינקובציה. אני קוראת לזה מצב סביל פעיל.

למדתי שלפעמים צריך להתחיל לטפס כלפי מעלה ולפתע מתפוגג הערפל. מטרות יכולות להתחיל אישיות ולהפוך למשהו אחר.

גיליתי שבשנה האחרונה חזרתי בעזרת הכתיבה לזוויות אחרות בעולם העיצוב, עולם שמחפש רגש יותר מכל דבר אחר. המילה מטרה נראתה לי פתאום תוצאתית מדי. שלא תבינו לא נכון. לבלוג היתה מטרה כללית. היא פשוט הפכה מדוייקת יותר עם הזמן. היא הפכה לכיתת הלימוד שלי. סדר בעולמות התוכן שאני עוסקת בהם ושמעניינים אותי. מקום לתעד דברים שרציתי לשמור כדי לחזור אליהם מאוחר יותר. מי שרוצה לקרוא, להגיב, לקחת חלק היה מוזמן בשימחה ותגובות התקבלו בברכה רבה, אבל מבחינתי הם לא היו המדד שלי להצלחה. רציתי לבדוק מה מדבר אלי מתוך כל עולם העיצוב שאני עוסקת בו שנים. ליצור בהירות. אפשר לומר שהיה זה סוג של אימון אישי בכתב.

ואז נולד פרוייקט כוסות הקפה של השניים הפוך. ״אבל מה המטרה שלך?״ ששאלו אותי כולם. ״מה המטרה שלך?״ שאלתי את עצמי.

שיחת קפה נטולת מטרה

הוחלט שכל הפרלמנט (קורס הבלוגריסטיות של יונית צוק) מתכנס אצל ליאת בלזר. סיכמתי עם ליאת שאגזול קצת זמן מהמפגש ואתייעץ עם הבנות לגבי כוסות השניים הפוך. פעם ראשונה הגעתי לשיחה נטולת אג׳נדה ידועה מראש. ידעתי שאני רק רוצה לשתף ולשמוע. לא לספר על תוכנית, לא ליידע.לראות מה הן אומרות. קל זה לא היה.

להיות במקום בו אני עומדת, אומרת שהדבר היחיד שאני יודעת זה שאני רוצה להפיץ טוב ושואלת את דעתם על כך היה מאד מפחיד. ככה לא ניגשים לפרזנטציה. ככה לא מוכרים רעיון. לשמחתי, הבנות שלא הכרתי שנים קודם, הבית המהמם של ליאת בלזר והאירוח השרו תחושה שאתה בבית. פה יכלתי לומר שאני לא יודעת הכול. פה אפשר היה להיות מותקפת בשאלות, כי זה היה ממקום טוב. בשלב מסויים כולן עצרו את השיחות האישיות שלהן והתיישבו להקשיב. לי. כמה חזרו על השאלה ״אבל מה המטרה שלך? מה המטרה שלך? להרוויח מהספר? למכור כוסות?״ ואני בשלי: ״לא, אני רק רוצה ליידע אנשים לגבי הזמניות שלנו פה. אני רוצה לגרום להם לא לחוות תחושת החמצה. אבל אני לא רוצה לדבר על מוטיבציה שלילית אני רוצה לקרוא לאנשים לעשות משהו טוב ממקום של מוטיבציה חיובית, הפוכה לתחושת ההחמצה.״ גרמתם לי לענות את עצמי, ולענות לעצמי. ישבתי שם והתרגשתי בטירוף. זה לא היה ברור מאליו. לא ההקשבה. לא השיח. לא הזמן שהקדשתם לי. במפגש הרגשתי חשופה, מבולבלת, בלתי ברורה. ההפך הגמור ממי שאני בתור מינה. ההפך ממי שאני כאחת שיודעת להניע תהליכים. אבל היה זה אחד השיעורים הטובים שקיבלתי. הרגשתי כאחד הלקוחות שמגיעים אלי, מלאי אנרגיה פנימית בוערת שמחפשים שאנתב את האש שבם ובמקביל אדאג שתמשיך לבעור בחוזקה.

לא יצאתי משם עם תשובות או פתרונות. יצאתי מבולבלת, מלאת שאלות יותר מההתחלה. וכן זה מתסכל. אין לכם מושג (אולי יש?) כמה זה מתסכל. אין לכם מושג כמה זה כואב מבפנים כי המטרה שלי היתה ליצור מודעות וטוב בעולם. איך יכול להיות שאנשים לא מבינים ולא מתחברים לזה? איך לא הצלחתי להסביר את עצמי. אני שעוסקת בתקשורת  לא הצלחתי להסביר מה אני רוצה. אבל היתה שם גם תחושת אומץ. אומץ ללכת עם אינטואיציה, ללא מטרה עיסקית. בידיעה שהיא תבוא.

ההשראה הגיעה ממקום לא צפוי בשם סדנת מספרי סיפורים עם רועי גל-אור, ממקימי בית הספר הבינלאומי לסיפור סיפורים באנגליה. הסיפור ששמעתי כאילו נשלח במיוחד אלי, אך מתאים לכל בעל חלומות שיוצא לדרך. אדם שמטרתו לא תמיד ברורה, אך בוערת בו אש חזקה ופנימית. שיש בו תשוקה ודחיפות של עשייה. סיפור מוקדש לכם, קוראי היקרים, כאיחוליי לשנה זו.

איחולים בצורת סיפור. על מטרות ונקודות מבט שונות

היה היה קשת. הוא היה הקשת הכי טוב בסביבה, זה שכל הקשתים קינאו בו. משום שהיה כה טוב חש שאין לו יותר מה ללמוד מהאנשים סביבו והחליט לעזוב את עירו ולצאת לחפש מישהו טוב ממנו שיוכל ללמוד ממנו. מישהו שיוכל למתוח אותו עוד קצת קדימה. עזב הקשת את ביתו ועירו ויצא לדרך. הוא עבר בין ערים וכפרים, מדינות ויבשות, ונפגש עם עשרות קשתים. בכל מקום הוא פגש מישהו קצת פחות טוב ממנו או כמוהו אבל לא אחד שחלם ללמוד ממנו. יום אחד הגיע לכפר קטן, לפתע שם לב הקשת כי כל מקום שהביט לעברו נתקל במטרה עם חץ התקוע בדיוק באמצע העיגול המרכזי. היתה מטרה עם חץ באמצע על ענפי העצים, על ראש הצריח, על המכולת השכונתית, על הכניסה לבית הספר. שמח הקשת והיה בטוח כי הגיע למקום בו גר קשת טוב ממנו. קשת שישמח ללמוד ממנו. התחיל הקשת לשאול אנשים אם הם מכירים את הקשת שגר פה. אף אחד לא הכיר. אחרי כמה ימים פגש אישה זקנה, הראה לה את המטרה ושאל אם נתקלה בקשת שירה חץ זה. היא חשבה קצת ואמרה כן. אני אקח אותך אליה. לקחה הזקנה את הקשת לקצה הכפר. עצרה מול ספסל קטן ואמרה: ״שב פה. היא עוד מעט תגיע.״ הקשת ישב כולו בציפיה וחיכה לקשת שטוב ממנו. אחרי זמן מה הגיעה ילדה קטנה, בערך בת 9. היתה לה אשפת חיצים על הגב וקשת ביד. היא לקחה חץ אחד מאשפת החיצים כיוונה באיטיות לעץ וירתה. אח״כ התקרבה לעץ הוציאה גיר מכיס שמלתה וציירה שלושה עיגולים מדוייקים סביב החץ.

תודה על שנה נהדרת, זו שהייתה וזו שתהייה

קודם כל תודה. תודה לכם קוראיי היקרים. אני לא אומרת את זה כל הזמן, אבל זה לא ממש ברור מאליו שאתם ממשיכים לקרוא אותי. תודה לכל המגיבים – בבלוג ובפרטי. תודה ענקית לך הגר אשחר-ניר שהכרת לי את יונית. תודה יונית צוק, מלכת הבלוגים, שגרמת לי להתחיל לכתוב בלוג, ממש לפני שנה. היתה זו שנה משמעותית במיוחד עבורי. תודה לכן בנות הפרלמנט – גרמתם לי להרגיש ״פעם כשאהיה יותר צעירה״ (כשמו של הספר החדש של יעקב בורק) תמשיכו לכתוב ושנמשיך להיות בקשר ביחד ולחוד עוד ועוד. תודה רועי ששלחת לי את הסיפור הזה ממש בזמן.

תזמינו את היקרים שלכם לקפה. שילחו את אהבתכם. שגרו את הדברים הטובים שאתם מאמינים בהם לאוויר העולם. עשו טוב. קחו את האנשים החשובים לכם לקפה. תקשיבו להם ולאחר. אתם לעולם לא יודעים מי מקשיב בצד השני. מהר מאד תגלו שתמיד יהיה מי שעבורו תקלעו בול.

המון המון תודה שהייתם חלק מחיי בשנה זו. הסתיימה אחת ונפתחת אחרת. מי יתן שתהיה מבורכת ושמחה.

שנה טובה ומתוקה, שלכם עם אחד סוכר, מינה.