ורד: ״אני גרה ברחוב שמעון בן שטח ביפו. תגיעי אלי הביתה. את יודעת על שם מי קרוי הרחוב״?
אני: ״לא. על שם מי״?
ורד: ״על אדם שגרם להרג של שמונים נשים ביום אחד״.

מאוחר יותר פתחתי ויקיפדיה. הסקרנות הציקה לי. מתברר ששמעון בן שטח היה נשיא הסנהדרין וככזה יזם מאבק כולל בתופעת הכישוף. במהלך המאבק באמת הוצאו להורג שמונים מכשפות ביום אחד, למרות ההלכה הרגילה האוסרת להוציא להורג יותר מאדם אחד ביום (רק אחד- מותר). טוב נו, תקופת אלכסנדר ינאי. בהמשך גיליתי שכל כך מתאים לורד גם לגור ברחוב עם סיפור וגם כל כך מתאים לה לפתוח כך שיחה. אל תדאגו תוך שניה יהיה נושא אחר.

אסוציאציה – נמלה – בית

כן זוהי ורד. ורד מוסנזון (בלי י׳). כבר בשיחת הפתיחה היא מדברת אסוציאטיבית. זו שפה שפותחת וסוגרת עשרות נושאים שחוט דק מקשר בינהם. אפשר לזרוק מילה לאוויר וישר יגיע סיפור. יש לה כל כך הרבה ידע, בכל כך הרבה נושאים. הסיפור יגרור שיחה נפרדת ואיך שתסתיים ורד תחזור לתחילת הסיפור הראשון. בסוף היא תסיים בצורה מדוייקת כל סיפור שהחלה, כאלו הותירה אחריו חוט בלתי נראה שמחזיר אותה אליו. נראה שהאסוציאציות היו לחלוטין בשליטה.

״נתקלתי בדילמה״ אומרת ורד. ״בתקופה שאני בדירה נכנסה רק נמלה אחת לבית החדש. נמלה אחת. כשנכנסת נמלה אחת, את יודעת מה קורה?״ שאלה. ״אלו הסיירות. הראשונות, שאחריהן באים גדודי הנמלים. להרוג נמלה זה לא מוסרי אז עקבתי אחריה ולבסוף נתתי לה ללכת״. ורד ניגשה לחדר השני וחזרה עם ספר. ״תקשיבי״ אמרה, מקריאה קטע על מחקר שלם העוסק בצוואר הנמלה. מחקר שנעשה באוהיו. על חתכים והנדסה לאחור (Reverse Engineering) וכיצד זה עוזר לה לסחוב משקל כה רב יחסית לגופה. ״וזו ההוכחה שקיים מתכנן קיומי״ סיימה ורד לקרוא באינטונאציה דרמטית. אני מאוהבת.

בית – אמלי – שלווה

הבית של ורד זה בית שצריך לראות לא לדבר עליו. התבוננתי בשקט, מנסה לקלוט את כל העושר הויזואלי מסביב. רואים שהיא חיה עיצוב ושפה. בכל מקום היה משהו שזרק אותי למקום אחר, לזמן אחר, לסרט אחר, לסיפור אחר. ורד הציעה לי סיור בדירה כמתווכת מדופלמת. התחלנו במרפסת כמובן. זו שצופה על כל הרחוב. ורד היתה הראשונה שפצחה בעציצים וגינה משלה, ומיד הדביקה בזאת את כל השכונה. ככה זה כשעושים משהו טוב בעולם היום. זה הופך ויראלי. היותה מקיבוץ נען במקור בטוח תרמה לנושא.

בחדר השינה עצרתי מול הפוסטר הענק מעל מיטתה. לא יכול להיות שלורד ולי יש את הפוסטר של אמלי מעל המיטה. רק אחר. שלי ביפנית. צחקתי, או איך שאומרים במוסנזונית – רלוונטי ובלתי צפוי.

שלווה – ספרים – תה

את ורד מוסנזון כולם מכירים. הספר ״דברים שצריכים לעבור״ – הרהורים וציורים, שיצא ב-1980, נמצא אצל כל מי שאני מכירה על מדף הספרים. הספר הזה תמיד יזכיר לי את תקופת הצבא. עכשיו היא מנסה לקדם את סיפרה החדש אנטר בגיוס המונים ונידמה כי הוא נכתב כל הזמן, מעצמו, גם כשורד יושבת איתי.

את ורד פגשתי לראשונה ב- 2006. פניתי אליה בבקשת עזרה בעבודה על מייזם חדש שדרש מיתוג. לא הכרתי אותה קודם והיא ישר הזמינה אותי. כל כך התרגשתי מהנחמדות שהתייצבתי עם מתנה – ספר מיוחד של הקוסם מארץ עוץ. היא נתנה לי את הספר ״מפגש המזלות״ שכתבה. הדבר הראשון שורד הראתה לי זה את הספר של עוץ, כולה חיוכים מציינת כמה שהיא אוהבת אותו. החיוך הדביק גם אותי. המפגש אז הסתיים בשיחת קפה ארוכה בביתה ביפו, על ספרים. היום הבית ההוא הפך לסטודיו ״זהות ושפה״ שהיא שותפה בו, והיא מתגוררת לא רחוק משוק הפשפשים.

לפני חודש נפגשנו שוב. ורד הרצתה על גידול רעיונות ביריד של קרן שביט. החיבוקים הובילו שוב לחילופי ספרים. היא נתנה לי את ספר השירה ״מוטב עכשיו״ שלה. אני  נתתי לה, הפעם, בהתרגשות רבה את הספר שכתבתי ״שניים הפוך, בבקשה״. ההזמנה לקפה לא איחרה לבוא, אצלה בבית.

תה – קומקום – צהוב

קפה בדיוק נגמר, אבל תה נפלא בכוסות נכונות היה. התה היה מושלם ונמזג מקומקום צהוב. צהוב זה צבע שמאיר נקודות בבית של ורד. וכמובן הספר ארגז הכלים הצהוב.

צהוב – רלוונטי – בלתי צפוי

ורד, שהייתה שנים קופירייטרית, ומנהלת קריאיטיב במשרדי הפרסום, ואחר כך כעצמאית, מיתגה והכשירה דורות של מעצבים. את כל הידע לגידול רעיונות ארזה בספר אחד צהוב – ״ארגז הכלים הצהוב״. ספר חובה לכל ממתג.

כשסיפרתי לה על כוסות הקפה שלי אמרה בואי נבדוק את זה עם הפלס. היא ניגשה למטבח ושלפה פלס מיים ענק עם הקדשה אישית. את פלס המיים המיוחד הזה קיבלה ורד מתנה מאריק אלבו כמחווה לכלי הראשון בספר – פלס המיים URI.

״בצד ימין חרוטה האות R – הרלוונטי. בצד שמאל חרוטה האות U – הבלתי צפוי (Unexpected). ליד החלון של הבועה יש למקם את הספרה 1. פלס ה- UR1 משמש כלי ראשון לבקרה. אחרי שהנחת על הרעיון שלך את הפלס יש לראות: כל עוד הבועה ממוקמת בדיוק באמצע, בין הרלוונטי לבין הבלתי צפוי, אין אפשרות לטעות משמעותית.״ (מתוך הספר ארגז הכלים הצהוב). על מנת לדעת איך לומדים לעבוד עם הפלס ואלו כלים נוספים קיימים בארגז תצטרכו לקרוא את הספר.

בלתי צפוי – וואבי סאבי – סדקים

תשלפי קלף שנראה מה ייצא לנו. ורד ניגשה לקערית חימר קטנה מלאה בכרטיסיות מילים והושיטה לי אותם שאבחר קלף. לא הספקתי לשלוף וכמה ספרים נפלו, מעיפים איתם את קערית הקלפים לרצפה. ורד לא התרגשה וניגשה להדביק את הקערית. כאילו גורל הקערית ליפול כל יומיים, ותפקידה בקודש לאחות אותה שוב.

״זה מדהים שאף פעם זה לא נשבר באותו מקום אלא נוספים עוד ועד שברים במקומות אחרים״ אמרה ורד. כמו אנשים חשבתי לעצמי. פתאום זה גם הזכיר לי את הוואבי סאבי – תמצית האסתטיקה היפנית. יופיים של הדברים הלא-משולמים, הלא-קבועים והלא-שלמים. היה המון יופי ורגישות בעובדה שורד טרחה וחזרה והדביקה את הקערית הזו שוב, למרות שכולה מרוצפת סדקים. נדמה היה כאילו היא מוחקת ומתקנת ועורכת ומדייקת את המילים שנכתבות, משמרת אידאולוגיה אסתטית שבירה בכל דרך ביטוי.

סדקים – נשים – הורים

צלצול בדלת. ״הי תכירו – איילת – מינה. מינה – איילת״. ורד עדכנה את איילת מי אני ומה אני עושה פה, איזה ספרים הבאתי לה מתנה ומה כתבתי. את איילת היא הציגה בתור במאית מוכשרת ביותר ואחת מחברותיה הטובות, ורד מיהרה להושיב את איילת ליד השולחן, הניחה בידיה את הספר שכתבתי ואמרה: ״נו מה את אומרת?״ לשמחתי היו אלו רק דברים טובים. גיליתי שגם איילת נפרדה מאביה בשנה האחרונה.

 אי אפשר לשבת ליד ספריה ולא לשוחח על ספרים. דיברנו על איזו תחושה מעבירה בנו כריכה של ספר. ״תראי את זה בבקשה״ הציגה ורד את הספר של אושו. ספר בפורמט קטן, בכריכה קשה. ורד שכבר אחזה את הספר בידה בחרה דף באקראי והקריאה:

״הנזיר שאל: כשעולם הצורות אינו נראה עוד. למה הדבר דומה?
ג׳ושו הציע צנצנת מים ואמר, מה זה?
על זה אמר, צנצנת מים.
ג׳ושו אמר, ממש לא לראות צורות״.

ספר נוסף בכריכה קשה ובפורמט קטן הוא הספר ״דברים שצריכים לעבור״ של ורד.

ורד מספרת: ״הספר הראשון שלי הוא סוג של צירוף מקרים בלתי אפשרי. "הייתי בקיבוץ בחופשת גיוס, יצאתי מהחדר ונסעתי לדבורה״ (דבורה עומר היא אחותה של ורד שהיתה גדולה ממנה ב- 28 שנים). ״משהו שהייתי עושה בדרך כלל בחופשות.  גרתי ליד חדר אוכל, קומה שניה. ירדתי במדרגות ואז נזכרתי שלא הבאתי לדבורה שום ציור. דבורה אהבה את הציורים שלי והיתה ממסגרת אותם.  חשבתי אגזור לה מהספר שכתבתי משהו ואתן לה לבחור, יש שם הרבה ציורים. זה היה ספר עם דפים ריקים שהייתי ממלאה ומשרבטת בו כל הזמן, בלי לזכור מה, מתי ואיך. שמתי את המחברת למעלה למעלה בתיק.. ואז הגעתי לדבורה. איך שהגעתי לדבורה, טלי הבת שלה קראה לי לנסוע איתה לאיזשהו מקום. כשחזרנו  דבורה אומרת לי:

״תשמעי, היתה כאן מו״לית, והיא רוצה להוציא את הספר שלך."
אמרתי לה: ״איזה ספר? לא כתבתי שום ספר."
"אה, זה לא את כתבת״?  היא שאלה והצביעה על הספר.
"כן " אמרתי , זה אני כתבתי, אבל זה סתם."
"אולי זה סתם"דבורה אמרה" אבל רוצים להוציא אותו."
אמרתי בסדר ושכחתי מזה.

התגייסתי, שלחו אותי לקורס שרטטות, תמיד התפעלתי מהדיוק של הצבא בהתאמת מקצועות. חודש וחצי הייתי שרטטת, אחרי זה עשו ממני מש"קית ועברתי לגור בחמ"ל. איפה את היית בצבא"?  ורד שואלת. "הייתי בנח״ל, גדוד931, פקידת מג״ד עם פטור מקפה״ עניתי. ״אה״ צחקה ורד. ״הנח״ל זה הדבר הזה שלוקחים חבורת צעירים, שמים אותם בקאנטרי קלאב ואומרים להם להעביר שנתיים?״ רגע אחד לפני שהשיחה עשתה חישוב מסלול מחדש לכיוון הפרחים, עוד הספקתי להבהיר שהיינו גרעין פרטי שמצא עצמו במקומות כמו חושניה ותקוע קורעים את עצמנו. וכך שיחה הובילה לשיחה.

גלשנו לשיחה על הורים, ילדים, חינוך ואהבות. לצחוק ולדמעות, לאישי ואינטימי. כזה של נשים שעברו דבר או שתיים בחיים. שיחת טלפון הקפיצה את שלושתינו לחדר העבודה. שם קיבלנו, איילת ואני, סקירה בזמן- זמן ורד.

הורים – זמן – עבודה

״תראו את זה״ אומרת ורד ומצביעה על תמונת יער קסום במסך המחשב, ״כך יראה המקום בו תהייה ההשקה של הספר״.

 ורד מוסיפה: ״היער הזה מזכיר לי שחיפשתי ארינמלים בתור ילדה. אתן יודעת מה זה ארינמלים, נכון״? שואלת, מרימה ראשה מהמסך.

״ארינמלים אלו החיות שבונות את המכתשים בחול. הם בגודל חמישה מ״מ. לא יודעת למה רציתי לגדל דווקא ארינמלים. אה, אני יודעת למה, כי אמרו לי שיוצאים מהם שפריריות.״ איזו מקסימה הורד הזו וכמה היא מחוברת לטבע, אני חושבת לי, אבל רק מחייכת.

״זו תמונה שיאיר צייר. יאיר היה המורה שלי לציור בכיתה ו׳. הנערץ בגברים. הוא היה שכן  וצייר. ואחר כך הוא היה המלווה החברתי שלנו, בבית ספר״. מסבירה ורד.

צלצול הטלפון והזמן שרץ כל כך מהר גרם לנו להמשיך את היום. ורד ענתה לשיחת טלפון בנוגע לאנטר, ספרה החדש, ואני לפגישה נוספת, כבר באיחור.

אנטר

“אנטר”, ספרה העשירי של ורד, נכתב לאורך 17 שנים. אגדה זמנית המתרחשת בטיבט, נעה על ציר הזמן בין 1722 ל- 2017, עוסקת בחיפוש, מציאה, איבוד ועיבוד. דנה, כמו תמיד, בטבעו של אדם.

"זו פעם ראשונה שאני כותבת, מאז מצאתי את עצמי במסע המטורלל הזה. אני אפילו לא כותבת אלא מדברת לסלולארי שלי שיודע להפוך את זה לדפי טקסט, מוכנים לעריכה. פלאי העולם הזה. מי אמר שקדימה זה רק ללכת אחורה. אפשר גם לצדדים. היום אחר הצהריים היינו אמורים להגיע, סוף סוף, אל ההר הזה. כבר שלושה ימים שאנחנו מטפסים בדרך לא קיימת, אין שביל, צריך לטפס על ההר הזה, שהוא רובו סלעים ובין לבין קוצים, כשלמטה זה ממש ממש רחוק והנהר זוהר בצבע כסף, הולך ומתרחק מאתנו באיטיות.

הבוקר הזה קפוא והרוחות צולפות, אפילו שזה אמור להיות כאן קיץ, וחוץ מזה שאנחנו סוחבים תרמילים ששוקלים שני טון, ואלה עוד הקלים, את התרמיל הגדול השארתי בג’יפ. אם הייתי חושבת קצת לפני שנכנסתי לסיפור המשונה הזה, הייתי לוקחת הרבה פחות. הייתי צריכה לשמוע לנינה, כשארזתי. אבל מי היה יכול להאמין. והסיוט הזה, שכבר נמשך שבועיים, עדיין רק בתחילתו. והרע ביותר עוד לפנינו.”

סוף – התחלה – מוטב עכשיו

זה היה צריך להיות רק 2 הפוך. זה הפך לתה. והתה זרם להשראה לשנה. אי אפשר לסכם את ורד לשורה, לפסקה או לספר אבל אפשר להיות בטוחים שעם כזה ידע, שפה, נסיון ודמיון הספר הבא יהיה מדהים ממש כמוה. אתם מוזמנים לקחת חלק ביצירה הבאה של ורד מוסנזון בלינק הבא, ומוטב עכשיו: https://www.jumpstarter.co.il/#58