יוצאים לדרך

הגעתי לסדנה לבנות חזון לסטודיו. סיימתי עם מכתב שבהמשך הפך לספר ״שניים הפוך, בבקשה״. ספר השראה. זהו ספר על יחסים, על משפחה, על ערכים ועלי. ספר על אהבה, ילדות, יחסי אם-בת, אחיות, הרבה געגוע והתבגרות. ספר על שש שנים בהם אמי היתה צמח. שלוש עשרה שנים מאז אבי הלך לישון ולא קם. כאב עמוק לצד אופטימיות ואהבת החיים.
כתם הדיו הראשון הופיע איי שם במקום בשם טל הדר, כפר-מונש. מכירים? גם אני לא. עד הקיץ של ״צוק איתן״.

 

 קיץ 2014 – זמן מתאים להשראה?

תמונת צוק איתן והשלט לטל הדר

יולי 2014. יורים טילים על תל אביב, ולי מסומן ביומן: סדנת ״הכול נוצר בתוכי״ חמישי-שישי. בדף שקיבלנו יום קודם הודיעו לנו, ״לא לדאוג. יש פה מרחב מוגן.״ אבל למי יש חשק ללכת? רק אתמול בערב נפלו טילים בגבעתיים, וכולנו רצנו לחדר המדרגות. מאחר ששילמתי כבר כמה חודשים מראש, אמרתי, ״יאללה. אולי טוב לברוח קצת. הילדים כבר גדולים ויש להם אבא לרוץ איתו למדרגות. בואו נעשה משהו בשבילי.״

מקום המפגש היה סטודיו “טל הדר” בכפר מונש – עוד מקום בצפון שמעולם לא שמעתי עליו. מבחינתי מעבר לאיקאה-נתניה זה כבר צפון ולא נוסעים כל יום צפונה…

קמתי ממש מוקדם, קפה ומאפה ולדרך. היה מזג אוויר מושלם יחסית לחודש יולי. תקליטור של שלמה ארצי התנגן ברכב עם “אושר אקספרס”, ואני לכיוון כביש שש. בדרך מנורות קטנות קראו לי מהשלט הענקי, “זהירות. מילים יכולות להרוג.” הרגעתי את עצמי. השלט נועד לאנשים שמסמסים.

 

המחברת והקפה מוכנים. אפשר להתחיל.

הסדנה מתחילה

ספר בשם “איש לומד לעוף” של רונה רענן שפריר גרם לי להגיע לסדנה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לפגוש את האשה המדהימה שכתבה אותו.

הסדנה היתה סדנת השראה עבור כל אחד שהיו לו כוונות/ פרוייקטים/ רעיונות, שקיננו בו ורצה לפתח ולעבוד עליהם. אני הגעתי עם כוונה לעדכן חזון לסטודיו ובחרתי לעשות זאת בכתיבה.

המשימה הראשונה היתה לכתוב במרכז הדף את הנושא שבחרנו ומסביבו להניח פתקיות נפרדות לכל מחשבה שעולה לנו בראש באותו רגע. רונה עברה בין כולם. כשהגיעה אלי אמרה כי ״חזון זו מילה גדולה ולפעמים כדאי לבחור דווקא במחשבה אחת ליד. כזו שמספיק מסקרנת, ולבסוף בצורה לא מודעת, הכול יתחבר לנושא הגדול״. היא שאלה אותי על הפתקית ״אמא״. סיפרתי לה בקצרה על כך שאמא שלי ברקע כל המחשבות. היא צמח שש שנים.

״וכתבת או דיברת עליה פעם עם מישהו?״ שאלה. ״מלבד אחותי לא ממש. אני מנהלת שיחות עם עצמי” השבתי.

״אז מה דעתך אם היא תהיה הנושא ונראה לאן זה יתפתח?״ שאלה. זרמתי.

הסדנה מתחילה

 

המשך היום היה השראה מתמשכת בצורת משימות, ספרים, סרטים, מוסיקה ועוד הפתעות. לכל מה שחווינו היינו צריכים להתייחס מתוך הנושא שבחרנו. אני לא הפסקתי לבכות פחות או יותר כל אותו יום. כל סרט או משפט שנתקלתי בו פתח את הברז. כל סרט או ספר נראו כאילו נכתבו או נוצרו על אמי. עלו בי זיכרונות, מקומות ותחושות שנזנחו ורק חיכו שמישהו יאיר אותם. מישהו שיפתח להם צוהר ויעניק להם את מרכז הבמה. הנה דוגמה של סרט. סרט דוקומנטרי מרגש שהפך פרסומת עבור בנק.

 

 

נייר, דמעות ודיו.

לילה אחד לא יכולתי להירדם. ישבתי לי מול נייר לבן ופשוט בכיתי את עצמי לכדי מכתב אחד ארוך לאמי. כל מה שלא אמרתי לאמי במשך שש שנים נשפך עם הדיו. היד כאבה לי. היתה תחושה שהיא מנסה להשיג את המחשבות

למחרת בבוקר הקדמתי. נתתי לרונה לקרוא את המכתב. הרגשתי צורך להסביר מדוע בכיתי כל אתמול. ״את פשוט חייבת לשבת ולכתוב. זה יעשה לך כל כך טוב! את צריכה לעשות את זה עבור עצמך. לא משנה מה ייצא. תכתבי. זו כתיבה תראפיוטית לחלוטין״ אמרה. התחבקנו. הסדנה המשיכה כרגיל. בסוף היום נפרדנו בהבטחה שכל אחד ואחד ימשיך לפתח את הפרוייקט שהחל בו. כמובן שהחיים היו חזקים יותר והכול נעזב למספר שבועות.

היתה מלחמה, היו הרוגים, חופש גדול, עבודה, שוב בית ספר. כל התירוצים האפשריים. אבל זה לא נעלם. זה רק חיכה לרגע של שקט אישי. לסדק הנכון.

והסדק אכן נפער. לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות, הרגשת דחיפות בלתי מוסברת לכתוב. אז קמתי. לכתוב. עכשיו. שיהיה על הנייר במקום בראש. כתבתי וכתבתי וכתבתי.

משהו בשקט הזה של שלוש, ארבע לפנות בוקר עבד. יש משהו קסום בקימה בשעה כזו. את יוצאת לך בשקט מחדר השינה. שומעת את נשימות בן זוגך לידך ממשיכות בקצב אחיד. סוגרת את הדלת שלא להעיר אותו. פותחת את האור במטבח. לוחצת על כפתור המים החמים. קודם כול קפה, לא משנה מה השעה. הלגימה הראשונה של הקפה מסמלת כניסה לזמן אחר. החושך בחוץ אטום, כמו להיכנס מתחת לשמיכת פוך שעוטפת אותך בחום. בהתחלה לא רואים כלום, אבל זה לא מפריע. נדמה שגם העולם לא רואה אותך. את שומעת את הצליל של המחשב שנדלק ובוהה בסבלנות במסך לקפה יש ריח טוב. תקתוק שעון. את מתחילה לכתוב. לכתוב כי זה מנחם, זה מרגיע, זה להקשיב לעצמך דרך הנייר. לדבר עם מישהו שהוא אני.

היתה לי תחושה שמישהי אחרת כותבת מתוכי. אני הרי לא באמת יודעת לכתוב, אני מעצבת. ההרגשה הטובה גרמה לי להמשיך. מהר מאוד הצטברו להם עשרות עמודים, ומאחר שעיצוב זה אני, במקביל לכתיבה התחלתי לחבר מילים לטקסטים ויזואליים, לעצב ולהפוך את זה לספר. כמו לצייר סיפור. שלושה חודשים של לילות כתיבה.

 

בנות – מה דעתכן? כתבתי במייל

מייל מרונה

 

לא יכולה להחליט לבד יותר. הגיע הזמן שעוד אנשים יראו את זה. ועוד אנשים אומר חברות. אז התחלתי לשלוח מיילים: מה דעתכן? כמה ימים אחר כך שלחתי עוד גרסה כי הייתי חייבת לתקן. ואחר כך עוד אופציה לשער ועוד שינוי. חברותיי היו מדהימות. מלבד הפרגון המתבקש מחברות, הן היו סבלניות לכל האופציות והגרסאות. כל אחת טרחה והעירה והאירה. ביתה של רונית, מטר, אף כתבה לי קובץ שלם עם דעתה על כל פסקה ותמונה. רונית העירה בעל פה ולימור שיגרה מכתב מסודר עם המלצות. מיכל, אחותי, היתה הצד המוסרי בסיפור. ״זה את לא יכולה לכתוב״. ״השתגעת מה יחשבו עליך אם תאמרי את זה?״ מצד שני לאחותי היקרה יש זכרון של מכשיר הקלטה. בעוד אני העברתי חלק מזכרוני ל״זכרונות חיצוניים״ כמו הרד דיסקים או מחברות, היא היתה מעבד IBM. אני זכרתי רגשות, ריחות, צלילים. היא זכרה תאריכים וסדרים כרונולוגיים באופן מופתי.

לבסוף שלחתי לרונה. הבטחתי לה שאשלח ברגע שאסיים לכתוב. לטיוטה הראשונה קראו: ״המתת כבוד וכתיבת חסד״. זה המייל שקבלתי חזרה:

מייל מרונה

 

״תכתבי בכל מקום מתוך האירוע ולא עליו״

הטיוטה שנשלחה היתה רחוקה מלהיות סופית. לא הייתי שלמה עם השם. לא בטוחה לגבי הכריכה. אבל החזקתי ביד משהו שנראה לגמרי כמו ספר. נולד לו ספרון בו כתבתי הרבה ממה שהיה קבור בי שנים. זה בטח לא ידבר לכל העולם אבל זה לא בשבילם, זה בשבילי. לי זה עשה טוב. החלטתי, כפרפקציוניסטית מושבעת, שגם אם הספר מיועד לעצמי ולכמה מחבריי, אני לא יכולה להשאיר את זה לא ערוך. רונה המליצה לי על עידית נבו.

התקשרתי. עידית מהצד השני: ״אני מאד עסוקה ולא אוכל לטפל בזה בקרוב. בואי תשלחי ונראה מה זה.״ שעתיים אחר כך הגיעה הודעה: ״זה מעניין. בואי נדבר״. שוחחנו אחר הצהריים. על כוונות, על טון דיבור, על נושאים בספר. משפט אחד כבש אותי: ״תנסי בכל המקומות לא לכתוב על האירועים אלא מתוכם. מתוך רגש. אם ככה נראית טיוטה ראשונה אפשר להגיע עוד יותר לעומק הקרביים״. היא היתה עניינית. מהירה ישירה ושנונה. היא גם לא ניסתה לייפות או לטעת בי תקוות שווא. ״מה המטרה שלך? למכור כמה שיותר? להתפרסם? את יודעת שבלי קשר לאיכות הכתיבה כיום מאד קשה למכור. במקרה שלך זה אפילו בעייתי יותר משום שהספר אינו תואם לקטגוריה ספציפית״. ישר ידעתי שאני רוצה להמשיך לעבוד איתה בתור עורכת. הבעיה צצה כשאמרה שהיא עמוסה ואצטרך לחכות חודשיים. לחכות? אני? זו שלא יודעת לספור עד חמש, זו שמוציאה לפועל כל מחשבה במהירות האור תצטרך לחכות לעריכה? לקח לי בדיוק רגע להשיב בצורה הכי לא אופיינית: ״אוקי״. חיכיתי.

התאפקתי חודשיים לסיום העריכה הראשונית. וכך נראה אחד הדפים:

אופציות כריכה ראשונות

בדיעבד הכול היה לטובה. אמא שלי נהגה לומר את זה על כל דבר כמעט שנדחה ״אין דבר, כל עכבה לטובה״. למדתי שיש דברים שפשוט לוקחים זמן. יש דברים שהזמן עושה להם טוב. במיוחד בתהליכים נפשיים שבאו לידי ביטוי ביצירה. עכשיו נותר לי להחליט על הכריכה. כריכה שאני מתלבטת לגביה ולגבי שם הספר כבר הרבה זמן. איך בוחרים כריכה? על כך בפוסט הבא, ממש כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא

דילוג לתוכן