יש לך זמן בשבילי? שאלה אותי לקוחה. השנים לימדו אותי שככל שאין לי זמן – יש לי יותר זמן. והיום? ברור. כל כך הרבה נחסך בנסיעות, בחניה, במעלית לפגישה, בהחלפת פרטים בקבלה, בלהפגש לקפה, בללכת למספרה. שינוי הוא מצב שהיה בזמן נתון ואינו קיים עכשיו או שצורתו או תוכנו אחרים משהיו. האם יש לנו באמת יותר זמן? האם הזמן שינה לנו משהו?
״זמן הוא מאפיין בסיסי שמתואר על ידי התמשכות הקיום בחלל ובמרחב״ כתוב בויקיפדיה. בחודש האחרון הכל המשיך להתקיים בחלל ובמרחב רק שהחלל והמרחב השתנו. אז כתבתי:
הזמן הפך למסטיק בזוקה שכולנו רוצים לדבוק בצבעו הוורד, כאופטימיות זהירה שמתגלגלת על הלב, אבל הוא הפך לעוס ומשומש, ואנחנו כבר רוצים להחליפו בחדש. אפילו הפתקית שנגיע לירח עד גיל 21 לא מעודדת כי סגרו לנו את השמיים וכבר לא נהיה בני 21.
זמן אמא. היום לפני חמש שנים אמי נפרדה מהחיים. כן, חמש שנים לפני שנסגרו לנו השמיים, עכשיו אי אפשר אפילו לנופף לה לשלום על הדרך. חייבת להודות שלא הרגשתי עצב מיוחד דווקא היום. בתאריך עצמו. בהמון רגעים אחרים כן. ככה זה. געגוע וכאב לא כפופים לזמן. הם לא גרים בתוכנו בשכירות ועוזבים כשבא להם או כשהשכר דירה נגמר. הם דיירי קבע. כאלו שתופסים כמה חדרים, וגם סגר לא ממש חל עליהם.
תכננתי להגיע לתאריך הזה עם יוזמה חדשה, לכתוב פוסטים על קפה אונליין, על קפה וירטואלי. לא קרה. אליזבט גילברט כותבת שרעיונות לא מחכים שתגשים אותם. הם מוצאים דרך לליבם של אנשים אחרים שדואגים לכך.אתמול נודע לי במקרה שנספרסו ומאקו הולכים לפתוח קפה וירטואלי להרצאות. שניים הפוך בבקשה וירטואלי.
זמן קורונה. אצלי זה התחיל לפני חודש. באפריל. בהתחלה הכל היה כרגיל. אנחנו רגילים לעבוד מהבית כך שלכאורה דבר לא השתנה. עד שכן. החובש שלי שינה מיקום. שום דבר לא הכין אותי לזה, גם לא 25 שנות עצמאות של אי ודאות. המשכתי לעבוד כאילו כרגיל, אבל הכול לא היה רגיל אפילו לא בכאילו. שבועיים הייתי מישהי אחרת בעוד כולם נותרו זהים. וכולם בבית. כל הזמן. אז כתבתי:
כל אישה צריכה דלת.
פינת העבודה בבית לצד החלון הגדול היא מרחב המחייה שלי.
על לוח שעם מאחורי המחשב נעוצים מילים ותמונות שתומכות בי.
מימין חלון ענק ממסגר עץ ירוק בצבע דהוי, עייף.
כמה אצטרובלים מתלבטים אם לשחרר אחיזה או לא.
עורב שחור טבול בזפת, מטפטף טבע על אדן החלון, מביט בי מבעד לשמשה.
ממול סלון, חדרי הילדים, מטבח ובני בית שחוצים ופותחים מקרר בקצב אנושי.
עשר שנים אני מתכננת דלת שתבודד אותי משאר הבית.
כל השנים הצדקתי את חסרונה: היא תחנוק, תגביל, תכער. תחסום.
כל השנים הסתדרתי בלעדיה.
עכשיו, למרות היעדרה, מישהו פתח אותה וכל האוויר שנדמה שהחזיקה נשאב ממנה.
היא נפלה וננעצה על רצפה ללא דלת.
וכתבתי:
באינטרנט רצות תמונות של טרקטור חורש תלמים ושותל בהם ניר טואלט.
אני מתגעגעת לטרקטור ששותל בי תלמים של נשימות רגועות.
צריכה למדוד ולבחון רגשות ומה קורה לגוף שלי,
איפה בהם מופיע הפחד כשמאתגרים את האמיגדלה?
זמן סגר וסדר. פתאום רואים חלונות מחו״ל רק בפייסבוק אחרי שחזרתי מפסטיבל עיצוב מטורף. פסח חלף לו כשכל המדינה בסגר, אבל ניצנים של תקווה נראו בארץ. האספרגוס שמיכל ומנקי ארגנו לשכונה ממיכל אחרת, פרחים שסיגל הזמינה לכולנו וחנות ביציים אחת שיצרה היסטוריה. אז כתבתי לי:
בתור של הביצים אנשים השתדלו לשמור מרחק ולא להתבלבל בין התור לביצים שהלך משמאל לימין לתור לירקן שהתקדם בכיוון ההפוך. מכונית משטרה חלפה כל מספר דקות וביקשה לשמור על מרחק בין האנשים. שני מטר מרחק בטחון. בטחון בעולם של אי-בטחון. שני קווים אנושיים של אנשים במסכות שלא ממש מבינים איך זה קורה, ואיך זה מתנהל בסדר כה מופתי כל כך לא ישראלי.
זמן גלי.
הזמן הוא פקינג מלך/ גלי בללי
הזמן הוא פקינג מלך, סולטן
ראש הממשלה של כל ראשי הממשלות שהיו אי פעם
חזק יותר מיוליוס קיסר, דונלד טראמפ וסטלין ביחד.
אין לו חשש ואין לו פחד
אם הזמן יחליט שהגיע זמנך
אתה תימחק מהעולם ויישאר פה רק זיכרונך
לזמן יש המון ביטויים על שמו
מרוב שהוא חבל על הזמן
במשך הזמן הוסיפו עוד ועוד ביטויים
פסק זמן – זו דוגמא לביטוי שהוא גם טעים
בו בזמן שאני מדברת הזמן מתקצר
ואני ממהרת, צייתנית ואחראית
נותנת לו כבוד
לא מאחרת לפגישה ולא מבקשת עוד שעות לעבוד.
זמני קצר, יש מספיק לכולם.
גלי בללי, שנספתה עם תשעה בני נוער נוספים באסון הנורא בנחל צפית (אפריל 2018), כתבה בשנה האחרונה לחייה עשרות שירים מנקודת מבט רעננה, ביקורתית ומפוכחת. רבים משיריה עוסקים בפעילותה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בתנועת הנוער ״כנפיים של קרמבו״. גלי, נערה חייכנית ואוהבת אדם, לא רצתה שישבחו אותה על הזמן שהקדישה לילדים בתנועה וביקשה שלא יקראו לה מלאך. לדף השירים לחצו כאן.
לסיום, שניה לפני זמן אחר, לדבר על זמן זה תמיד לצטט ממומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב:
״אפילו את שעות הפנאי שלהם היה עליהם לנצל היטב – כך היו סבורים – כדי שתספקנה להם מהר־מהר ובכל החיפזון את מירב הבידורים והעינוגים שבגדר־האפשר… אך בעיקר לא יכלו לשאת את הדממה. כי ברגעי דממה הייתה אימה יורדת עליהם, מפני שהיו חשים אז מה קורה לחייהם באמת. ועל־כן היו מרבים בהמולה, כל פעם שהייתה הדממה מאיימת להשתרר.
מומו, מיכאל אנדה.
שלכם,
בלי מסכות ורק בריאות,
מינה.
תענוגות, הפוסט הזה שלך
ראשית תפס אותי הפרפר-עטלף. תפס אותי חזק
ואמא שלך, והבן שלך, וגלי ומילותיה על הזמן, ובכלל הזמן.
את יודעת, הדרך שלי מהבית, דרך הגינה ואל כורזין עוברת גם דרך הצופים (אם השערים פתוחים).
על אחד הקירות החיצוניים כתוב שיר שלה שאני קוראת בכל פעם שאני עוברת
וכשאני חושבת עליה ועל אלו שאיתה, ה"אני לא מאמינה" עדיין חונק לי את הגרון.
וכל האימאג'ים המורכבים האלה שבנית. תענוגות
הי לשמוע ממך פעמיים ביום זה כבר בכלל משהו. תודה על המילים והפירוט ותיאור ההרגשה שלך. אעביר את זה הלאה. תודה חנצו׳
מינה מופלאה
הודיה על השיתוף הקסום
בחריש יצירות המילים והעיצובים שלך בתלמי הפז של נשימות רגועות
חיבוק חיבוק והודיה עלייך
אסתר גופר
תודה רבה לך אסתר שאת פה והפכת את המשפט שלי לשירה ממש. רק בריאות יקרתי
תראי מה שיצא מזמן הקורונה שלך! לי נוצר חור שחור גדול. אנחנו כאן מדברים כל הזמן על מחוגי הזמן שרצים קדימה ולא מתחשבים בקורונה, על תקתוק השעון שמודיע לנו שנלקחו מאיתנו חודשיים תיכף שלושה ומי יודע כמה עוד, על זמן שעובר ולא ישוב עוד ואתמול בדיוק חשבתי על כמה לא הייתי פרודוקטיבית בזמן הזה, על כמה כלום עשיתי וכששואלים אותי על שלומי אני עונה "עוד יום"… תודה יקירה על ששרטטת קווים לדמותו של הזמן.
רבקה יקירה. את חייבת לקרוא או אם קראת לחזור למומו וגנבי הזמן. נראה לי שתקבלי זוית אחרת לכל הזמן. מוזר שאת אומרת את זה כי נדמה היה שאת פרודוקטיבית מתמיד עם טיולי הכורסא שלך בעולם. אולי זה כמו המילים של תהילה – הספקת כל כך הרבה קודם עכשיו תנוחי קצת שלא יגמר לעולם. לגבי הפרודקטיביות זה כל כך אישי. יש משפט נפלא שמלווה אותי לאחרונה – נמלה בתנועה מהירה משור מנומנם.
נראה לי שאנחנו צריכות לייחד את הפגישה הבאה שלנו הלוואי שתגיע במהירה, לנושא הזמן. יש לנו הרבה מה לדסכס בעניין…
סגור
כמה שאת מרגשת ומוכשרת, מינה 🙂
יש לי הרבה מה לומר על זמן קורונה…אבל אני עייפה ממנה….
תודה יקרתי על מחמאותייך. לגבי העייפות – אני יכולה להבין אותך לחלוטין כאלופת התיירות והעשייה. ראיתי את הפוסטים הנפלאים שכתבת. אולי היקום סידר לך לנוח קצת מכמות העשייה הרבה שהיית בה לקראת עשייה נוספת.
מינה יקרה,
איזו מוכשרת שאת. נועדת לכתוב. גם לכתוב..וגם לעצב, מנסיון אישי נפלא איתך!!
שאפו. המשיכי בעשייתך הברוכה.
תודה גלית יקרה, מחכה לראות את שלך כבר מופץ ונוגע באנשים. ממש ממש עוד קצת זמן. חג שמח
קורונה או לא קורונה איזה יופי של פוסט! הקולאז'ים מעולם אחר….
ריבוש יקרה, תודה רבה. בטח התכוונת שהקולאז׳ים הם מזמן אחר :). בכל מקרה הם גם סוג של כתיבה. כתיבה בתמונות. תודה יקרתי
מינוש באיזה רגישות לקחת אותנו לטייל בנבחי הארועים והזמן, הדמויות והנסיבות, תענוג את!
ועיצוב הויז׳ואלים! יפיפים ורגישים כמו המילים שלך.
גם לי היו עליות ומורדות עם הזמן, לא הצלחתי למלא את החלל בעשייה אפקטיבית וגם לא בעשייה נינוחה של פנאי, ידי היו מלאות בעיקר במיני מטלות בית שהפך למפעל אקטיבי ותובעני של זמן. לאט לאט הרפתי וזרמתי עם הקצב האיטי. עם צאת הפסח הכנסתי להילוך ראשון ונראה מה הלאה.
הרבה בריאות ותמשיכי לכתוב!!! זה היעוד שלך ❤️
עדנוש! תודה יקרתי על המילים הטובות. את נראית לי עסוקה בפול ווליום לא משנה קורונה או לא, אבל אני יודעת שתמיד יש לך טבע לאיזון. ראיתי אותך בהילו ךאשון לשניה ומבחינתי את כבר בשלישי. סעי לך בקצב שלך. ראשון שלך זה בטח חמישי של משהו אחר. הרבה בריאות ולגבי ייעוד? ימים יגידו. תודה מותק. נשיקות ורק בריאות
מינה הדוברת המופלאה של עיצובית מדוברת, הויזואליציה של זמן קורונה מרגשת ומעיפה
הי לך, תודה מותק. אהבתי את ההגדרה שהצמדת לי 🙂
אם היינו צריכים קורונה בשביל שתשלחי ניוזלטר עם הפוסט שלך, אז הללויה על זה. איך עכשיו נשאיר את ההשראה ונגרום לך לפרסם פוסט פעם בשבוע?? גאונות זה מה שיש פה. ג-א-ו-נ-ו-ת
תודה. תודה. בשביל מילים כאלו אני אשקול לעזוב הכל ולכתוב. בנתיים בואי נשאיר את הקורונה מחוץ למשחק ונתייחס אליה בהמשך רק כמטפורה ושיעור מטורף שאסור לשכוח, כל אחד עם השיעור שלו. וכן, כרגיל את צודקת, לא צריך לחכות למצבי קיצון לשלוח פוסט. אולי לא כל שבוע אבל הרבה יותר. זה עושה לי טוב בלב. קצת פחות לשעות השינה. נשיקות וחיבוק ענק
כרגיל את כותבת נפלאה. פוסט יפיפיה . חיבוק חזק ממני
תודה רבה נויה. חיבוק חזרה יקרתי
כתיבה מעניינת ומרתקת והתמונות מדהימות
איזה כיף שקראת! תודה יקרתי.