15.4.15. תאריך יפה, סימטרי. בבוקר, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, הורדתי את הספר להדפסה ראשונה מלאה בדפוס דיגיטלי. בצהריים הטלפון צלצל. אחותי מצדו השני של הקו: ״התקשרו מהבית אבות לבוא ולקחת את אמא עכשיו לבית חולים. משהו קרה. המערכות קורסות. אני עולה על האוטובוס מחיפה. אתקשר כשאגיע לתחנה״. שלוש וחצי שנים לא קיבלנו טלפון כזה. דווקא היום? דווקא כשהספר יורד לדפוס?

אמבולנס

רק שלחתי את הספר לדפוס, לא יכול להיות שזה קורה. כל הזמן צחקתי עם אחותי: ״תראי שביום שאסיים לכתוב על אמא – אמא תשחרר.״ ואחותי: ״נו, אז תכתבי כבר. שש שנים היא סובלת.״ מי שהיה שם יודע שלא מתים כל כך מהר, ועוד פחות מהר ״מקבלים ויזה לעולם טוב יותר״ כמו שאבא שלי נהג לומר. כשהתקשרו, חשבנו שזה סתם עוד אשפוז, וששוב צריך להתרכז במאבק על שמירת המיטה עבורה בתקופה שהיא בבית החולים, כדי שיהיה לאן לחזור כשתשתרר, כי אין מספיק מיטות במערכת. שום דבר לא הכין אותנו לדמעות שיגיעו בהמשך.

חדר המיון היה מפוצץ. אין לי מושג איך אפשר לעבוד במקום כזה בלי לקבל התמוטטות עצבים. זה ממש ניסוי בבני אדם, ולא משנה מאיזה צד אתם: החולים, בני המשפחה, האחיות או הרופאים. נהגי אמבולנס דהרו פנימה עם חולים נוספים, אחות עמדה לצד אישה מבוגרת שדיברה רוסית בלבד ולא הצליחה לשכנע אותה לשבת עד שיקראו לה. בני משפחה אחרת צרחו בקולי קולות כשניסו להחיות את אמם בת ה-95. מחיר הרפואה המודרנית. ואמא. אמא שלי, שכבר מזמן לא נראית כמו אמא שלי, היתה שרועה בחלוק המכסה רגל אחת וחושף את השנייה, עם חום גבוה, נוטפת דם מבדיקת דם, ועליה מונחות עשרות מבחנות לבדיקות נוספות. אותנו הוציאו לחכות במסדרון.

כעבור שעות שנדמו כנצח, ניגשנו לברר פעם נוספת מה קורה. "אה, אתן הבנות של גולדה? הרגע העלו אותה לפנימית ב׳. המעלית שם.

 

רביעי עד שבת – בין שמים לארץ

ביום רביעי, ביום שאושפזה, נכנסתי הביתה אחרי ערב ארוך בבית החולים. בבית דלקו נרות וזר פרחים ענקי משגע ניצב בפינת האוכל. נדמה היה שזה סט של סרט. כאלו עורכים חזרה גנרלית ללוויה. מיד צעקתי: ״השתגעתם? היא עוד לא נפטרה!״ ״אמא, את השתגעת," השיבו הילדים, "זה יום השואה אז הדלקנו נרות, והפרחים הם מלקוחה שלך – היא שלחה לך אותם אתמול בכלל."

יש דברים שעדיין לא ניתן לכתוב עליהם. דברים שעדיף שייוותרו בנו או אפילו בין כותלי בית החולים. הדברים שקרו בימים רביעי עד שבת היו מהסוג הזה.

במוצאי שבת עמית אמר לי, ״הדפסת מעט מדי, אז היא לא משחררת. תדפיסי יותר.״ חברתי הציעה להדפיס מאה – שיהיה מאה אחוז. התקשרתי לבית הדפוס, והם מיד התגייסו והבטיחו לי מאה עותקים מוכנים ביום ראשון. כולנו רצינו שאמא שלי תפסיק לסבול. שאנחנו נפסיק לסבול. אבל ידענו שאמא חזקה כמו שור. שום דבר לא תלוי בנו

יום ראשון. שוב נכנסים לתוך חלוק וכפפות, התיקים לתוך שקיות הניילון – ולחדר. נותר רק להתבונן. אמא שוכבת בשקט. צינורות שקופים וירוקים משתלשלים כמו שרך חי. המיטה שלה ליד החלון. יש אור. אלוהים קורא לה לעוף, אבל היא לא שומעת. קומפוזיציה נהדרת לצילום, אבל אני לא מסוגלת לצלם. שקית האוויר המוצמדת לפיה מתנפחת ומתרוקנת לסירוגין. כן למות/ לא למות/ כן למות/ לא למות. אני יוצאת לשבת בלובי.

 

טלפון וקו ישר

כבר צהריים. להתקשר ללקוחה שאמרתי לה שאחזור אליה; המייל לא הגיע להוא; להזכיר לעמית לברר על הדבר השני; מה עוד שכחתי? למי לא התקשרתי? אין לי חשק לקרוא. טוב שיש פייסבוק לרפרף בו. להציץ מה קורה בעולם. כל מה שמחוץ למקום הזה. הטלפון מצלצל. זה אחיקם בצד השני, מדפוס נחליאלי: ״הי, מה קורה?״ ״אין שינוי,״ אני עונה. ״תשמעי, הכול מודפס וכרוך כמו שהבטחתי. תגידי לי מתי את רוצה לבוא לקחת.״ ואז, לפני שאני מספיקה לסגור איתו איך ומתי, הדלת מולי נפתחת והאחות צועקת, ״איפה מינה?״ ״זו אני.״ ״בואי, בואי מהר. זה הסוף.״ ״אחיקם, אני חייבת לרוץ, אני חוזרת אליך.״ אפילו לא סיימתי את השיחה. זרקתי את הטלפון לתיק ורצתי אחריה. ״לא משנה עכשיו כל הבגדים, רק תלבשי את החלוק, בואי, בואי מהר,״ מזרזת אותי האחות.

שתי דקות אחר כך הקו האדום, הרוקד, הפך לקו ישר. שטוח. מצפצף.

אשת הספר גולדה פורטנוב, אמי, שוחררה בעזרת הספר. באותו ערב העלתי פוסט וסיפרתי על כך. את הפוסט, על הספר וכיצד ניתן לרוכשו אפשר לקרוא בקישור הזה.

2 Responses

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

דילוג לתוכן