שתיקת הספרים

כשהיינו צריכים לפנות את הבית של אמי, הספרים שלה נדחסו ל-22 ארגזי קולה ועמדו וחיכו שמישהו ייקח אותם. התקשרנו לעשרות חנויות יד שנייה. אף אחד לא היה מעוניין בהם. הם רצו רשימות במייל, שמתוכן יחליטו מה ייקחו. ספרי הגרפולוגיה נתרמו לגרפולוגית ידועה שאמא הכירה, שהבטיחה לציין שהם ממנה. מעולם לא בדקנו. הספרים הנותרים חיכו. לבסוף בא איש נחמד מעין הוד, העמיס הכול על מכונית אדומה קטנה ולקח אותם לחנות ספרים יד שנייה.

החנות עלתה באש בשריפה הגדולה בכרמל, בשנת 2010.

לאיש הזה מעין הוד קוראים זאב ורכובסקי

באתר של עין הוד מופיע טקסט מתוך כתבה מדהמרקר בשם ״חנות הספרים שנשרפה כליל והשתקמה״. זאב, בעל חנות הספרים יד שניה, מצוטט שם מצד אחד בצורה רומנטית “אני מרגיש כמו סוכנות לאימוץ ספרים: אני לוקח ספרים ממשפחות לא מתפקדות ומוצא להם בתים חדשים. התענוג שלי הוא להתאים למישהו ספר. אני לא אוהב למכור למישהו ספר שלא מתאים לו, ואם אני מרגיש שזה מתאים – הלקוח מקבל הנחה גדולה. מצד שני כמישהו שלא רוצה שיטרידו אותו “לאחרונה מישהי התקשרה לומר שהיא יכולה לקפוץ לקחת את הספר ולחסוך את המשלוח. אמרתי שאני מעדיף לשלוח לה אותו בחינם”.

רגע נדמה שהוא נהנה מלשוחח עם אנשים מזדמנים, כולו דרמה ותנועה, משנה את קולו לפי הסיפור ורגע אחר, חוזר לשבת רכון מול המחשב, מלמל משהו לעצמו אנו מפריעות לו.

אמא שלי היתה ספרים

ברוסית, בעברית, באנגלית, בצרפתית ובגרמנית. גרפולוגיה, מחשבים, אמנות, עשה זאת בעצמך, מתח ורומנטיקה, אוטוביוגרפיה, מדע בדיוני. ספרים נדירים לצד רומנים פשוטים. ספרים מקצועיים, שאיתרה בפינצטה והזמינה מחו״ל עוד לפני עידן האינטרנט, כשהיה צריך לשלוח מכתבים ולשלם המון מכס עבורם, עד שנחתו בשורה השלישית של מדף הספרים שלה.

אמי בנתה לה עולם משלה. הספריות שהקיפו את הסלון שימשו לה חומה בצורה, רצינית, לעולמה הפנימי העשיר. שלוש שורות ספרים בכל מדף – זהו ודאי מגן רגשי חזק. אין מה להגיד, היא הצליחה להפוך המון רוח להמון חומר. מעניין מה קורה עם כל המילים הללו בראש שלה עכשיו.

זר לא מוכר

את זאב לא הכרתי ולא שוחחתי איתו מעולם. כשהיינו צריכים לפנות את דירת אמי הוא היה היחיד שהסכים לבוא ולקחת את הספרים. הוא נקש בדלת, החלפנו כמה מילים והוא לקח את כל הארגזים. זה היה ב-2009. ב- 2010 כילתה שריפה גדולה בכרמל את כל הספרים בחנות. ב- 2015, זמן קצר לפני מות אמי, כתבתי את הספר והקדשתי עמוד לספרים של אמי. מאז הרגשתי שאני צריכה להביא ספר אחד לזאב. גם אם הוא לא זוכר אותנו. גם אם לא יקרא. הספר צריך להיות בחנות הספרים. רציתי אפילו לשים תמונה שלו מול הטקסט.

יום שלישי, פעמיים כי טוב

יום שלישי, אתמול, הגעתי לזאב על מנת לתת לו את הספר. באתי בגלל אמי ומצאתי מולי מישהו שדומה יותר לאבא שלי. כולו חיות ודרמה. גובה ושרמנטיות. התבוננתי בו מהצד מקשקש עם לימור חברתי, שותפתי לנסיעה. שניהם החליפו זכרונות מהימים שגרה בעין הוד, מתרפקים על העבר, בודקים רשימת מלאי אנושית מאותה תקופה.

יתכן שהגעתי עם איזו תקווה קלושה, לא מודעת, למצוא אחד מהספרים של אמי. זה נגוז מיד כשזאב אמר ״יש עפר שחור על החומה. את יכולה לקחת ולפזר אותו בים. לא נותר דבר מ- 15,000 הספרים שהיו בחנות.״ זה היכה בי כה חזק. ממש התייבשתי, ולא בגלל השרב של אותו יום. לא היתה לי תוכנית לראיין אותו או סל שאלות שחיכו לתשובות. באתי רק עם תחושה של סגירת מעגל. כל כך הרבה זמן אני רוצה לתת לו את הספר. לאיש האחרון שהחזיק משהו שסימל את אמא שלי, האמא המיוחדת של פעם. האמא החיה. לא זו שהיתה צמח 6 שנים.

אז זזתי לעומק החנות וניסיתי לדמיין כמה זה 15,000 ספרים שנשרפים. בנתיים מצאתי כמה ספרים ישנים שצללתי פנימה, ואספתי לי עוד שלושה שרציתי לרכוש. כשרציתי לשלם זאב סירב, ציין שיש לי טעם יקר, ונתן לי אותם במתנה.

שתיקת המילים

אני שבדרך כלל משתתפת פעילה בשיחה מצאתי עצמי שותקת. הרגשתי שלדבר על שריפה ומוות לא מתאים. למה להרוס טיול כיפי בעין הוד? זאב איש מקסים ואוהב חיים. משעשע וכובש. ואיך אפשר לעבור משיחת זכרונות על עין הוד ומסיפורים על פריס שהוא נוסע אליה, לשיחה על ספרים שנעלמו, על אבדון, על שריפה, רק בגלל שכתבתי ספר? זה הרגיש לא נוח. לא מתאים. אז העדפתי לשתוק. יותר מדי דברים צפו בי עדיין, נושאים שלא שקטו. אחר כך חשבתי על הספרים שלי. אני תוהה מה יעלה בגורלם בבוא העת.

תם ונשלם פרק זה

שבתי עם לימור להנות ממה שעין הוד מציעה. מחומוס טוב, מאנשים מעניינים שפגשנו בהמשך – תודה עידית וזיוה על האירוח, וממוזיאון דאדא. וספר אחד שיש בו את אמי חזר לידיו של זאב, בעל חנות הספרים. חזר לאותה חנות שאימצה את עולמה לפני מותה.

Let's Read

• כל הצילומים צולמו על ידי מינה פורטנוב משען. הצילומים שאני מופיעה בהם צולמו עלי ידי לימור שדות.