שתיקת הספרים
כשהיינו צריכים לפנות את הבית של אמי, הספרים שלה נדחסו ל-22 ארגזי קולה ועמדו וחיכו שמישהו ייקח אותם. התקשרנו לעשרות חנויות יד שנייה. אף אחד לא היה מעוניין בהם. הם רצו רשימות במייל, שמתוכן יחליטו מה ייקחו. ספרי הגרפולוגיה נתרמו לגרפולוגית ידועה שאמא הכירה, שהבטיחה לציין שהם ממנה. מעולם לא בדקנו. הספרים הנותרים חיכו. לבסוף בא איש נחמד מעין הוד, העמיס הכול על מכונית אדומה קטנה ולקח אותם לחנות ספרים יד שנייה.
החנות עלתה באש בשריפה הגדולה בכרמל, בשנת 2010.
לאיש הזה מעין הוד קוראים זאב ורכובסקי
באתר של עין הוד מופיע טקסט מתוך כתבה מדהמרקר בשם ״חנות הספרים שנשרפה כליל והשתקמה״. זאב, בעל חנות הספרים יד שניה, מצוטט שם מצד אחד בצורה רומנטית “אני מרגיש כמו סוכנות לאימוץ ספרים: אני לוקח ספרים ממשפחות לא מתפקדות ומוצא להם בתים חדשים. התענוג שלי הוא להתאים למישהו ספר. אני לא אוהב למכור למישהו ספר שלא מתאים לו, ואם אני מרגיש שזה מתאים – הלקוח מקבל הנחה גדולה. מצד שני כמישהו שלא רוצה שיטרידו אותו “לאחרונה מישהי התקשרה לומר שהיא יכולה לקפוץ לקחת את הספר ולחסוך את המשלוח. אמרתי שאני מעדיף לשלוח לה אותו בחינם”.
רגע נדמה שהוא נהנה מלשוחח עם אנשים מזדמנים, כולו דרמה ותנועה, משנה את קולו לפי הסיפור ורגע אחר, חוזר לשבת רכון מול המחשב, מלמל משהו לעצמו אנו מפריעות לו.
אמא שלי היתה ספרים
ברוסית, בעברית, באנגלית, בצרפתית ובגרמנית. גרפולוגיה, מחשבים, אמנות, עשה זאת בעצמך, מתח ורומנטיקה, אוטוביוגרפיה, מדע בדיוני. ספרים נדירים לצד רומנים פשוטים. ספרים מקצועיים, שאיתרה בפינצטה והזמינה מחו״ל עוד לפני עידן האינטרנט, כשהיה צריך לשלוח מכתבים ולשלם המון מכס עבורם, עד שנחתו בשורה השלישית של מדף הספרים שלה.
אמי בנתה לה עולם משלה. הספריות שהקיפו את הסלון שימשו לה חומה בצורה, רצינית, לעולמה הפנימי העשיר. שלוש שורות ספרים בכל מדף – זהו ודאי מגן רגשי חזק. אין מה להגיד, היא הצליחה להפוך המון רוח להמון חומר. מעניין מה קורה עם כל המילים הללו בראש שלה עכשיו.
זר לא מוכר
את זאב לא הכרתי ולא שוחחתי איתו מעולם. כשהיינו צריכים לפנות את דירת אמי הוא היה היחיד שהסכים לבוא ולקחת את הספרים. הוא נקש בדלת, החלפנו כמה מילים והוא לקח את כל הארגזים. זה היה ב-2009. ב- 2010 כילתה שריפה גדולה בכרמל את כל הספרים בחנות. ב- 2015, זמן קצר לפני מות אמי, כתבתי את הספר והקדשתי עמוד לספרים של אמי. מאז הרגשתי שאני צריכה להביא ספר אחד לזאב. גם אם הוא לא זוכר אותנו. גם אם לא יקרא. הספר צריך להיות בחנות הספרים. רציתי אפילו לשים תמונה שלו מול הטקסט.
יום שלישי, פעמיים כי טוב
יום שלישי, אתמול, הגעתי לזאב על מנת לתת לו את הספר. באתי בגלל אמי ומצאתי מולי מישהו שדומה יותר לאבא שלי. כולו חיות ודרמה. גובה ושרמנטיות. התבוננתי בו מהצד מקשקש עם לימור חברתי, שותפתי לנסיעה. שניהם החליפו זכרונות מהימים שגרה בעין הוד, מתרפקים על העבר, בודקים רשימת מלאי אנושית מאותה תקופה.
יתכן שהגעתי עם איזו תקווה קלושה, לא מודעת, למצוא אחד מהספרים של אמי. זה נגוז מיד כשזאב אמר ״יש עפר שחור על החומה. את יכולה לקחת ולפזר אותו בים. לא נותר דבר מ- 15,000 הספרים שהיו בחנות.״ זה היכה בי כה חזק. ממש התייבשתי, ולא בגלל השרב של אותו יום. לא היתה לי תוכנית לראיין אותו או סל שאלות שחיכו לתשובות. באתי רק עם תחושה של סגירת מעגל. כל כך הרבה זמן אני רוצה לתת לו את הספר. לאיש האחרון שהחזיק משהו שסימל את אמא שלי, האמא המיוחדת של פעם. האמא החיה. לא זו שהיתה צמח 6 שנים.
אז זזתי לעומק החנות וניסיתי לדמיין כמה זה 15,000 ספרים שנשרפים. בנתיים מצאתי כמה ספרים ישנים שצללתי פנימה, ואספתי לי עוד שלושה שרציתי לרכוש. כשרציתי לשלם זאב סירב, ציין שיש לי טעם יקר, ונתן לי אותם במתנה.
שתיקת המילים
אני שבדרך כלל משתתפת פעילה בשיחה מצאתי עצמי שותקת. הרגשתי שלדבר על שריפה ומוות לא מתאים. למה להרוס טיול כיפי בעין הוד? זאב איש מקסים ואוהב חיים. משעשע וכובש. ואיך אפשר לעבור משיחת זכרונות על עין הוד ומסיפורים על פריס שהוא נוסע אליה, לשיחה על ספרים שנעלמו, על אבדון, על שריפה, רק בגלל שכתבתי ספר? זה הרגיש לא נוח. לא מתאים. אז העדפתי לשתוק. יותר מדי דברים צפו בי עדיין, נושאים שלא שקטו. אחר כך חשבתי על הספרים שלי. אני תוהה מה יעלה בגורלם בבוא העת.
תם ונשלם פרק זה
שבתי עם לימור להנות ממה שעין הוד מציעה. מחומוס טוב, מאנשים מעניינים שפגשנו בהמשך – תודה עידית וזיוה על האירוח, וממוזיאון דאדא. וספר אחד שיש בו את אמי חזר לידיו של זאב, בעל חנות הספרים. חזר לאותה חנות שאימצה את עולמה לפני מותה.
Let’s Read
- כל הצילומים צולמו על ידי מינה פורטנוב משען. הצילומים שאני מופיעה בהם צולמו עלי ידי לימור שדות.
מה יש להם ליהודים הרוסיים עם הספרים?
גם אני גדלתי עם ספרים שהקיפו אותנו עד תקרה..
לעתים חושבת שסטלין לקח להם הכל. אז הם נאחזו בעם הספר, רק ללא הספר של העם.
הספרים של אימך לא נמוגו על פני האדמה. הם היו חלק מאישיותה, שמלווה אותך
שתלווה את ילדיך…
לפני כמה ימים שוחחתי עם סבתי, הצעתי לה לרכוש יחד עבור אחי ספר יקר שהוא מאוד רוצה בו .
“את לא צריכה לספר לי מהי תשוקה לספר”. ענתה לי סבתי בת ה97.
“מה לא עשיתי על מנת להשיג ספר ולא משנה מאיזה חור בברית המועצות הוא היה…”
וסגירת מעגלים זה חשוב בשבילנו. כמו לעלות לקבר של ספריה של אימך.
והספר שלך הוא המצבה הכי יפה שיכולת להעמיד להם.
מרים היקרה, כמה משמח שהגעת וקראת את אחד הפוסטים האהובים עלי, גם לאחר 4 שנים. אהבתי את ההשערה שלך לגבי סטלין. עין צוחקת עין בוכה בהקשר הזה. ואיזה סיפור מרגש על סבתך בת ה-97! אכן רוח הספרים נותרו בי ככתם דיו שאינו נמחק גם אחרי הרבה כביסות ולטובה. כזה שמזכיר שמשהו חי היה שם. אף פעם לא חשבתי על הספר כמצבה יש משהו במצבות שמעורר בי אנטי. אולי כי אבי תמיד נהג לומר שכל המתים נסחפו לים עם ההזנחה של בתי קברות בקריה. אבל הרעיון שהחנות היא מצבה לספריה נפלא ואופטימי ומעורר שמחה. רוצה להאמין שאכן הערכים, האהבה, הסקרנות, הלמידה הנצחית תמשיך להתקיים בעיקר בנפש שלי ושל ילדי ולזכר במילים שיעברו הלאה. תודה שעצרת לכתוב, תודה על תשומת הלב ותודה על סיפור נפלא, סמל הרוח הרוסית עם סבתך, על השגת הספר. חיים נפלאים לך.
מ-ד-ה-י-ם!
תודה. איזה כיף שהגבת:)
מכמיר לב ויחד עם זאת נעים. נעים כי מן המילים השותקות שלך עולה החשק להכיר מיד את החנות המקסימה ומכמיר לב, כי הייתי רוצה יותר להכיר את ספרייתה של אמך, על הספרים בשפות שלא אדע לקרוא בהם אבל אני בטוחה שעלה מהם ניחוח של מרחקים. תודה על פוסט מקסים!
תודה רבה רבקה על מילים מנחמות של חובבת ספרים. חלק מהם שמרתי לי למרות שאינני מבינה אותם אבל הכריכות והריח שציינת גרמו לי להצמד לפחות לכמה מהם. הלוואי ויכלתי להכיל את כולם. תודה על מילותייך.
סגירת מעגל. ספרים הם סוג של נכס של הקורא. הם העולם הפנימי והרוחני. הם אבני דרך לפעמים. כתבת נפלא. עצובה המחשבה על כל כך הרבה ספרים שעולים באש ובעיקר אם חלק ממי שהיתה אימך היה שם.
אכן סגירת מעגל מבחינת אותו אדם מקסים, זאב, היחיד שהסכים להגיע לקחת את כל הספרים. מצד שני ספרים ממשיכים מעבר לפיזיות שלהם וזו חצי נחמה. כל המילים, המסרים, הסיפורים ספוגים בי ובאחותי כך שאולי האש הפכה לאש של אנרגיה פנימית. אביטלוש תודה שגרמת לי לחשוב על כך עכשיו.
סיפור בתוך סיפור, כיף לדעת שהספר על אמא הגיע ליעד שבו היו שאר ספריה…יש בזה משהו נכון ביקום.
כיף לקרוא את מעלליך ולגלות עוד נקודת חמד בעין הוד.
תודה דנהלה. כן היקום מסדר לו דברים על דעת עצמו…
את כותבת נפלאה מינה. ❤️
תודה רבה ענבל. איזה כיף לשמוע שאהבת 🙂
וואו. הרמת לי להנחתה. אם יש משהו שאני בורחת אליו כל חיי זה ספרים. פוסט מקסים.
אני לא בורחת לספרים אני חיה בין ספרים 🙂
מינה, סיפור מרגש, באמת סוג של סגירת מעגל. מעפר באנו, ואל עפר (או אפר) נשוב. אנחנו והספרים שלנו…
תודה מיה. במקרה של אמי זה מעפר לאפר..
סיפור מקסים ומרגש.
תודה.
וכל הספרים נוקזו לספר אחד. וכל הזכרונות.נשזרו בספר שלך. פוסט מקגש ועצוב
לא כל הזכרונות. בשביל כולם צריך אינציקלופדיה. לשמחתי היו לי הורים שסיפקו לי רגעים וחוויות אינספור.
והחומר, הספרים, חזרו להיות רוח… רעיונות הספרים עפים להם בקוסמוס ומגיעים לעולמות רחוקים. זה כמו מיתה הודית שמפזרים את האפר, משתחררים ומתחברים למשהו גדול יותר, גדול מאיתנו. קריאה נעימה, משלושת הספרים שקיבלת במתנה. יש לך טעם יקר ומלא בסטייל 🙂
אני באמת מעדיפה להאמין שהחומר הפך לרוח. תודה שלי.
סיפור מקסים מינה. זה מעניין לאן יכולה להוביל אותנו אהבה ישנה של הורה אהוב. זה ישר לקח אותי אל עצמי ואל ילדיי שהרי אני ממש גרה בתוך הספרים ויש לי גם ספריות ענק עם המון ספרים שאני קשורה אליהם בנימי ליבי. וחשבתי איך יש ל״דברים״ חיים ורוח משלהם אשר ממשיכים להתקיים גם לאחר שבעליהם עוברים מן העולם…ואיך הם יכולים לחבר בין אנשים ולהביא אותם להפגש לכתוב ספרים לשתף ועוד ועוד כפי שבדיוק קורה לך. פשוט נהדר ומרגש. . ובפעם הבאה כשאת כבר מצפינה עד עין הוד בואי לבקר ❤️ חג שמח!
תודה מיכל. אחרי שאמת לי שיש לך ספריות ענק תצפי לביקור על שניים הפוך 🙂