Each one Teach one. You spread love and I’m going to spread your story and teach my family.
אמר לי ריימונד גרין, איש הבטחון במפלס העליון של ה- 9/11. הוא החזיק בידו את הפתק עם המסר וחייך בכל חזותו העצומה. היה זה אחרי מירוץ שלם במוזיאון ה- 9/11. אבל עוד נגיע לזה.

שנתיים אחורה בזמן, אותה ניו יורק, אני קצת אחרת. הייתי במירוץ לשאול אנשים: מתי פעם אחרונה ישבת לשתות קפה עם מי שחשוב לך ומי זה היה? צילמתי ושוחחתי עם עשרות אנשים בניו יורק. אחד מהם היה מארק אייזן. מארק עבד בבניין הסמוך לתאומים כשהבניינים קרסו מול עיניו זה אחר זה. מתוך שליחות החל, כמתנדב פנסיונר, להעביר סיורים מודרכים במוזיאון ה- 9/11 .

אחרי שהאנשים של הסיור התפזרו, שניה לפני שהסביר להם שהחיים יכולים להשתנות ברגע, ניגשתי אליו. סיפרתי לו שהתחלתי להעביר את המסר רק מדרייב אחר, שוחחנו, החלפנו רשמים מישראל וזה הסתיים בהרמת טלפון לאמו בת ה-92 עם הזמנה לתה, כי הסיפור ריגש אותו.

שנה וחצי אחר כך, אוגוסט 2018, אני סטודנטית באוניברסיטת חיפה שצריכה להגיש סמינריון בסוגיות טרור של ד״ר אייל פשקוביץ. הנושא שנבחר: ״האם הדימויים של אסון התאומים הם ״אסתטיקה של טרור״ או מיתוג מתוחכם?״. ברפרט השתמשתי בחלק מהתמונות שצילמתי במוזיאון ולסיום הצגתי את התמונה של מארק עם הכוס, מספרת כיצד נסגר מעגל.

קפיצה בזמן ללפני שבועיים, מאי 2019, ניו יורק. צהריים. נותרו יומיים לחזרה שלי לארץ. שמש בחוץ ורגליי נושאות אותי דרומה. כשנסעתי לניו יורק הייתה בי מחשבה לקפוץ למוזיאון ה- 9/11 ולהודות למארק. להגיד ולהודות לו על כך שהשפיע עלי. השפעה זה משהו שמעסיק אותי. אולי בגלל הכוסות. אולי בגלל התחושה המוזרה שאתה זורק משהו ליקום ולא באמת יכול למדוד כמה אנשים לקחו את יקריהם לקפה. על כמה אנשים המילים שלך השפיעו. האם להשפיע על אדם אחד נחשב השפעה? האם השפעה צריכה להתייחס לתקופת זמן? כיצד אנו מחליטים מה יהיו הממדים להשפעה? האם השפעה זמנית שמתפוגגת נחשבת השפעה או שזה חייב להיות אימפקט רחב טווח וזמן?

הפעם שוחחתי גם עם הרבה אנשים. זה כל כך טבעי לעשות זאת בעיר כזו ובמיוחד כשאתה מטייל לבד. הפעם לא הרגשתי צורך לשלוף את הכוס או לתעד אותם בצילום איתה.אחרי השיחה השארתי להם את הכרטיס עם השאלה שיעבירו את זה הלאה. לא הרגיש לי נכון הצילומים והכוסות למרות שהתכוננתי לזה. הקשבתי לבטן. והבטן אמרה לכי תמצאי את מארק.

אז הנה. אני עומדת בקופת הכרטיסים במטרה למצוא את מארק ולומר לו שאפקט הפרפר עובד. להגיד לו שאף פעם אנחנו לא יכולים לדעת על מי ואיך אנו משפיעים. לומר לו שעבודה שלי על אסון התאומים החזירה לי את האהבה למקצוע העיצוב. לומר לו שיש השפעה למעשיו. לשכנע את עצמי שיש השפעה למה שאני עושה.

בחלון הקופאית אני שולפת את הטלפון ושואלת אותה אם היא מכירה את האיש בתמונה, את מארק. ״כן אני חושבת שהוא עדין עובד פה. הכי טוב תשאלי בפנים״. 

מי שהיה במוזיאון ה-9/11 יודע שמערכת האבטחה שם יותר חמורה מזו שבשדה תעופה. פניתי לבחורה הראשונה שקרובה לכניסה עם השאלה. משם כמו בסרט הוליוודי הועברתי משוטר לשוטר שמדווח באוזניה כי יש פה מישהי מישראל שמחפשת דחוף את מארק. כל שוטר ושוטר שומע את הסיפור של ״השניים הפוך בבקשה״, את הסיבה מדוע באתי לומר למארק שהוא השפיע עלי ושחשוב לי שידע זאת. האמריקאים כמו האמריקאים מתרגשים מדברים כאלו וטוב שכך. זה מה שכל כך יפה בניו יורק. הציניות נותרת בישראל ואני מועברת אחר כבוד מיד ליד, בטיפול VIP למצוא את מארק. כולם התגייסו.

אתם צריכים להבין שזה מבנה עצום של כמה קומות. המוזיאון נמצא מתחת לפני האדמה עד לגובה היסודות שנותרו מהפיגוע. אם אני הולכת לכיוון אחד ומארק זז יקח זה סיפור לאתר אותו מיד, וכרגע כל אחד מפנה אותי לאיזור אחר במוזיאון.

בסוף הוסכם שהכי טוב שארד למפלס התחתון לדבר עם Bill Fazzolare ועם Guy Poppolla חבריו של מארק, מתנדבים אף הם. כולי התרגשות אני דוהרת למטה ומגיעה אליהם. שוב אני מספרת את כל הסיפור. הם במבט של סבא מנחם רווי צער, שמתפשט מהעיניים הטובות החוצה, מבשרים לי כי מארק לא נמצא היום. הוא עבר דירה ומגיע רק פעם בשלושה שבועות. אנחנו ממש מצטערים. ״תשאירי לו מכתב ונדאג להעביר לו אותו״ הם מנסים לעודד אותי. מיואשת למדי, אחרי אינספור סיפורי קפה וריצות למצוא את ״מקור ההשפעה״, אני יושבת וכותבת מכתב, מצרפת את פתק השניים הפוך כדי שיזכור וניגשת למסור את זה לביל.

פתאום ביל מחליט שהתור לסרט יכול לחכות עוד כמה דקות, שולף את הנייד ומחליט ששווה לנסות ולהתקשר למארק. בכל זאת הגיע עבורו מישהי מישראל הרחוקה. המתח בשיאו. צלצול ועוד צלצול עד הקול המיוחל: ״הי ביל זה מארק, מה שלומך?״ ״מארק, נמצאת פה מישהי מישראל שבאה לפגוש אותך. משהו עם קפה. הכי טוב שאתן לכם לדבר״ אומר ולפני סוף המשפט מעביר לי את הטלפון.

אני, חצי בדמעות של התרגשות, חצי בתחושה של מדליקת משואה, מספרת לו למה אני פה. למה באתי. לומר לו שהוא השפיע עלי. שידע שיש תוצאות להתנדבות שלו. שידע כי כנראה לא הרבה יגיעו לפה לומר לו את זה. אינסוף תודות מושמעות מהצד השני. ״עשית לי את היום. עשית לי את השנה. את לא מבינה כמה זה מרגש אותי שבאת להגיד לי תודה. אשמח שנשאר בקשר ונתכתב אם את מוכנה״ הוא חוזר ואומר. חיבקתי את ביל, שכבר לא ידע מה לעשות איתי, שוב בדמעות. ביל מצדו לא הפסיק להתנצל שהוא פשוט חייב להכניס לפה אנשים ולכן לא יכול להמשיך ולשוחח. הודיתי לכולם והתעופפתי למפלס העליון, לא לפני שהצצתי לראות מה השתנה במקום.

יותר נכון יהיה לומר שריחפתי למפלס העליון. השפעתי והושפעתי. היה פה סוג של דומינו שעשה פניית פרסה והשפיע גם חזרה.
למעלה פגשתי את גרין, אותו ענק מהאגדות, אפרו-אמריקאי מלא חום וחיוכים, שחיכה בסבלנות לשמוע את הסיפור שלי. והסיפור סופר שוב על כל חלקיו ודמעותיו. ״שתדעי שהייתי באפגניסטן, הייתי בעירק והדבר הכי חשוב זה להפיץ אהבה וזה מה שעשית. שתדעי ש – Each one Teach one ולימדת אותי שיעור נפלא על החיים שאני הולך לספר למשפחה שלי ולהעביר את זה הלאה״.

רציתי שנצטלם אבל הוא התנצל שאסור. בטחון וכאלה. אבל חכי אני חייב להכיר לך את המנהל שלי. אז הלכנו למפלס נוסף להכיר את ראש הביטחון של מוזיאון ה- 9/11. הוא היה קצת יותר קשוח מהקודמים והבהיר לי שהוא לא בנוי לדמעות.

יצאתי לאוויר. לרחובות ניו יורק, גבוהה בכמה סנטימטר עם חיוך שלא נמחק לי שעה מהפנים.

מבינה שלא תמיד ניתן למדוד השפעה אבל כולנו משפיעים ומושפעים. לפעמים בדרכים ישירות ולפעמים בדרכים עקיפות.
ממליצה לכם לפגוש משהו שהשפיע עליכם ולהודות לו. זה רק יעשה לכולם טוב.

משפט אחרון:  Each one Teach one!

באהבה, עם אחד סוכר, מינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא

דילוג לתוכן