חגיגות תחילת שנה מרגישות עבורי קצת אחרת. אבא שלי נפטר מדום לב בשנה האזרחית החדשה, 2002. בשנה האחרונה כתבתי ספר כשהדרייב לכך היה מצבה של אמי. כתבתי גם על אבי.
אבא
אבא היה טסטר במשרד הרישוי – יצחק פורטנוב. כולם קראו לו פורטנוב – האיש עם הכובע ורגל הברזל. הוא הכשיל בטסטים יותר אנשים משהעביר. תמיד אמר שהוא מעדיף שישנאו אותו מאשר שיוציא לכביש אנשים שמהווים סכנה. היה ישר כמו סרגל.
אבא היה איש של אנשים. הייתה בו מן אמפתיה לא מתאמצת, משהו מעורר אמון שאנשים התחברו אליו וסיפרו לו הכול. היה משהו בנוכחות העצומה שלו, בנפח שתפס בחלל החדר, בכובע, בעיניים הטובות והמיוחדות – אחת ירוקה ואחת חומה. כולם אהבו אותו למרות ההומור הבעייתי והפה הלא תמיד נקי, כי ידעו שהלב שלו הכי הכי. הוא היה מה שקוראים מענטש.
אבא. הלכת בלי להיפרד. אמא לא העירה אותך בבוקר, כי חשבה שסוף סוף תישן קצת. אחר כך קבעו שזה היה דום לב. לילה קודם חגגת סילבסטר עם השכנים. לא יכולת למצוא זמן יותר דרמטי למות. Happy Dead New Year.
הלכת בהפתעה וכל כך פתאום. מיכלי התקשרה ולא האמנתי. ישבתי מול המחשב במשרד. לילה קודם לא הספקתי להתקשר כמו תמיד. עד היום אני לא סולחת לעצמי על כך. נסעתי ברכבת, מתבוננת באנשים. אף אחד מהם לא ידע שאבא שלי מת עכשיו. רציתי לבכות אבל לא הצלחתי. אני, שבוכה מכל שיר, התייבשתי.
כשבאנו, שכבת במיטה, איש ענק וכל כך קר. היינו בטוחים שעוד שנייה אתה קם. אתה, שמעולם לא ישבת לרגע, שזירזת את כולם, לא זזת. הייתה לוויה כמו שרצית, עם המון אנשים, אך קצרה ועניינית. קברנו אותך, איש גדול ויקר, בטרם עת לפני שלוש עשרה שנים.
אבא, אני נורא מתגעגעת
געגוע לטלפון שכבר לא מצלצל. לשיחות שמתחילות ב״את לא תאמיני את מי פגשתי היום…״ ואז סיפורי שכנים באורך שעה, כמיטב מספרי הסיפורים.
געגוע לחיבוק הענקי הזה שלך. החיבוק שאומר שיהיה בסדר, שהגעתי לחוף מבטחים, פה זה אהבה נטו. חיבוק שמלווה בחיוך שגורם לקמטים של אבא שלי להתפשט בחריצים השזופים בקצות העיניים. געגוע לריח האפטרשייב שדבק בי גם אחרי שנגמר החיבוק.
אני מתגעגעת למרק עוף שלך. בתור ילדה חשבתי שאם רק אוכל ממנו לעולם לא אחלה בשפעת. לארגזי הקרמבו שנהגת לקנות ולסדר בערימות בארון במרפסת המטבח. לא ביחידות בודדות ולא בעשרות – בארגזים. כדי שיהיה מתוק כשנרצה. שלעולם לא יחסר.
געגוע לריח טיגוני הברבוניות של שבת בבוקר. כל שבת בחמש בבוקר היית נוסע לים בקרית חיים לפגוש את הדייגים בחוף, לדבר איתם ולקנות מהם דגים טריים. לפעמים הצטרפתי אליך. בעשר בבוקר כל הבית כבר התעורר מהריח, אבל אף אחד לא התלונן. זה היה כל כך טרי וטעים. חיכינו לדגים של שבת.
אני מתגעגעת לחוש ההומור הציני שלך. בכל פעם שאני נזכרת או חושבת מה היית אומר על משהו, הפנים שלי מתאמצות להסתיר דמעות שחונקות את הגרון ומתפשטות כלפי מעלה.
מתגעגעת לתחושת הגאווה שזה שעומד לצדי הוא אבא שלי. בבר מצווה של בנה של חברתי לימור אני רואה את הסבים שניצבים שם, כל כך גאים, ומדמיינת אתכם. בעיקר אותך. איך אני מקנאה. למה לא יכולת להיות לפחות בבר המצוות שלהם? מה כבר ביקשתי, עוד כמה שנים? אני יודעת שהיית מאריך ימים מגאווה, אילו רק היית שם לצדם.
אבא, אני נורא מתגעגעת לסבא הנפלא שיכולת להיות, ושהילדים לא יכירו.מתגעגעת לאבא, שכבר לא גר בקריית מוצקין של מטה, אלא בזו של מעלה.
אבא, הדיאלוג איתך לא הפסיק עם מותך, כי מותך לא מת כמו שכתב כל כך נכון דויד גרוסמן בספר נופל מחוץ לזמן.
״העולם גדול פי כמה כשאת לבד״ שרה ברברה סטרייסנד בסרט ״ינטל״ . אבא האם אתה שומע אותי? שואל השיר ואני אחריו. לרגע הרגשתי שאתה ואמא מדברים אלי ברוסית כשתרגמו את הספר לרוסית (אפשר לקרוא על זה כאן) .
אבא׳לה, שנה אזרחית טובה וד״ש לאמא שם במוצקין של מעלה.
Thanks
טוב זה לא היה חכם מצדי לקרוא את זה חמש דקות לפני שיוצאת לפגישה. נמרחה לי כל המסקרה! ריגשת אותי כל כך. כתבת כזה בול, שאני יכולה לראות את הקמטים של החיוך ואת הקרמבו בערימות. תודה ששיתפת והחיית עוד קצת את דמותו. "זה שוב אותו הגעגוע כמו דיבוק כמו שריפה".
תודה רבה מיה. את יפה גם בלי מסקרה אז אל תדאגי. ריגשת בחזרה אותי. בהצלחה בפגישה
וואו. למרות שקראתי את הספר. למרות שחלק מהסיפוראני מכירה.. שתיתי את מילותייך והרחתי את הריח, הרגשתי את האוירה, הזדהיתי עם תחושת חוף המבטחים והתרגשתי נורא. נשמע שזכית באבא מיוחד ויקר מפז. החיים האלה והאובדנים האלה אכזריים וקשים מנשוא. ובכל זאת את מוצאת את הדרך שלך והמילים שלך מנציחות כל כך יפה וכל כך מדוייק זכרונות קסומים. אני מקווה שהילדים שלך יום אחד יקראו איזה סבא נפלא היה להם ומעבר להפסד הגדול, יחושו גם גאווה ענקית. פוסט מקסים מינה. שתהיה שנה טובה טובה! אוהבת ❤
יקירתי איך אני אוהבת לקרוא אותך ואת תגובותייך המושקעות. אכן בחירה בחיים זה הכי משמעותי ואסימונים שכאלו נופלים רק במקרים כאלו. מי כמוך יודעת. מחכה לעוד הזדמנות לחגוג איתך. אוהבת גם
מינה יקרה,
פוסט כ"כ מרגש.
גם אני מתחברת לאבא שלך ולמה שאת חשה כלפיו רק מלקרוא את הדברים.
יש לך זכרונות כ"כ מוחשיים ממנו שזה ממש מדהים.
הדגים של שבת, החיבוק עם האפטר שייב, מרק העוף … וכל ההוויה שלו…הכל עובר יחד אתך ודרכך יקרה.
ובאמת…אולי יש גם מוצקין של מעלה? 🙂 אף פעם לא חשבתי במושגים הללו.
בטח יושב שם…ומשקיף עלייך מבסוט 🙂 וגאה!
אהבתי מאד!
תודה ששיתפת אותנו….
מיכל
תודה מיכל. אופטימיות הופכת את כל עולמנו לעולם מקביל מעלה. זה עושה את זה קצת יותר נעים.
כל כך יפה, כל כך מרגש.
את מקסימה וניחנת בחוש הומור ובראיית עולם בריאה ורגישה.
רותם יקרתי. יודעת בבטחון שאת אוחזת בראיית עולם בריאה ורגישה ומבינה מה זה לשתות קפה עכשיו. גאה בך ומאחלת לך המון בהצלחה עם השיח האישי ובדיוק בשביל זה את חייבת לחגוג ולמלא המון מצברים בברלין. חיבוק
וואו מינה – כתבת נוגע, מאוד.
אני מוצאת קווי דימיון בין התיאורים שלך של אבא שלך ואבא שלי. הלב הגדול, הקרמבואים, הצחוק ,
גם הוא כבר לא איתי, נפטר לפני שנה וחצי.
כואב מאוד מאוד
תודה שלי. כואב אך אופטימי ! משהי חכמה אמרה את זה לפני. צר לי לשמוע שאביך נפטר ממש עכשיו. יודעת שאת בן האופטימיות שבוחרת למצות את החיים ועכשיו. חיבוק
מינה יקרה פוסט מרגש נוגע מטלטל . שיתפת אותנו באהבה עמוקה שלך לאיש יקר . שיתפת בציור דמותו הייחודית כמו גם בכאב הלב ובגעגוע שאת מרגישה. לא יכולתי להימנע מלהרגיש סוג של פספוס על אבא שניפרד מוקדם מדי. ואולי אף פעם אי אפשר באמת להיפרד מהאהובים שלנו? אני מודה לך על פוסט שמעורר גם אצלי זכרונות . לאבא שלי. ממש לפני ארבעה ימים מלאו חמש שנים לפרידה ממנו וישנם רגעים שהגעגוע בוער בועט וכואב.
נויה יקרה, מצטערת לשמוע. אני חושבת שאהובים שלנו נטבעים בנו אם נרצה או לא לנצח בלי קשר לקיומם הפיזי. סוג של נחמה. שלא ממש עזבו אותנו לבד בעולם הזה. עם זאת החוסר שלו ממש מורגש גם אחרי 14 שנים. יכולה לתאר מה את מרגישה. חיבוק גדול.