מלון אימפריאל הוטל, ארץ פלאות ברחוב הירקון, תל אביב

״אחד הדברים המשותפים לבני האדם היא יכולתנו לפנטז, לדמיין, לחלום. לכולנו היו פנטזיות בילדות, רובינו עדיין מפנטזים, בורחים מהמציאות בעזרת הדמיון הבלתי מוגבל, ואולי חלקינו עדין תקועים בפנטזיות שהיו לנו.

אחת הפנטזיות שהיתה לי מזמן היא לכסות חדר בנייר כסף, לעטוף אותו מהדלת לקירות, מהמיטה לארון, שכולו יהיה מוכסה בניר כסף, עטוף כמו ארוחת צהריים שנכנסת לתנור, כמו שאירות אוכל מלילה שעבר, כמו תבנית עוגה.

״לכסות״ מבפנים, הפעולה של כיסוי החדר בנייר כסף מעידה על פעולה הפוכה במהותה מהמובן של כיסוי, קצת כמו לכסות את האוטו מבפנים עם מכסה חיצוני.

אם נתייחס לחומריות של ניר הכסף נבחין שאינו חומר אמנותי במהותו ואינו חומר ידידותי לסביבה, לכן אינו מייצג חומר אטרטקיבי ליצירה. ההתעניינות שלי בחומריות שלו התחילה בתקופת הקורונה. ההסתגרות בבית הביאה אותי לחשוב על מה שסביבי מנקודת מבט חדשה ושינתה את אופן ההתיחסות שלי למה שנמצא מסביבי.

ישנם עולמות קסומים ״מתחת לקונכיה״ וישנו קסם בחומר השטוח, הכסוף שקוראים לו ״ניר כסף״ אם נסתכל עליו אחרת.״