פעם ראשונה שקראתי עליה, על וויליאמסבורג היה בספר: ״שבע שעות אחורה – מדריך לאוהבי ניו יורק״ של חן אנני דודקביץ. ספר מקסים ומומלץ ביותר. אחר כך הכרתי את הבלוג המיוחד של אנני (כנסו כנסו).  ואז ידעתי. שם אני רוצה להיות. להציג את עצמי לשכונה.  לשתות שניים הפוך בבקשה. לשטוף את העיינים והנשמה. וויליאמסבורג מתוארת שם כעיר שהתפתחה לה בסדרת התגלגלויות קלאסיות בדרכה להפוך ל- In. כל הרכיבים של סיפור סינדרלה היו בה: עיר מהגרים, מעין כפר שהפך עירוני, מפעלים תעשייתיים צומחים, כל נדכאי העולם זורמים לכיוונה, מטובלת בפשיעה, אלימות, בדרך מפעלים נסגרים ואז ביום בהיר אחד האומנים מגלים אותה, נוהרים אליה ובום – היא הופכת לדבר החם והיקר בסביבה. זה הסיפור פלוס מינוס על רגל אחת. אז לשם רציתי להגיע.

היתה לי סקיצה כללית. אני מתארחת יומיים אצל משפחתי הרחוקה בלונג איילנד, מהמשפחות שמתראים פעם ביובל, אז איתם אני קופצת לסיבוב בעיר כי האקשיין בשבת. הרחוקים הפכו לאחר יומיים לקרובים מאד. אפילו יותר מכמה חברי משפחה שאני רואה כל הזמן (אבל שישאר ביננו). פינקו אותי כמו שלא פונקתי מזה זמן. מסוג הטיפול של ילדה ששבה מהצבא שהבן שלי מקבל ממני. חדר משלי עם סלסלת מגבות, קרמים וסבונים (נשבעת), שיחות נשים, אוכל מושקע, הסעה ממקום למקום. והדובדבן שבקצפת – קבלו – הבן שלהם אשכרה גר שלוש שנים בוויליאמסבורג. ״תראי לו את הספר ואת מה שאת רוצה הוא כבר ידע״. יותר טוב מזה?

שבת בבוקר, יום יפה? אז זהו שלא. היה נדמה שהבאתי איתי את המבול לניו יורק על כל שלוחותיה. גשם זלעפות בחוץ אבל בלב ובדמיון גרפיטי וקפה. גשם מעולם לא עצר אותי ובטח לא היום. הצטיידנו כראוי ויצאנו לדרך. למזלי תוך שעתיים יצאה השמש והיה מושלם. תכף תראו בתמונות. ומה זה מושלם? פרפקט! אז מפה אני שותקת ונותנת לכם לטייל דרך התמונות ולשפוט בעצמכם.

 

המשפחה ואני. רגע של גשם…

 

מפעל שוקולד מתוק תרתי משמע

 

 

 

דומינו פארק

חורבות בית הזיקוק לשעבר של דומינו שוגר, מה שהיה נקודת ציון שכונתית, עברו שינוי דרמטי על קו החוף של ויליאמסבורג והפכו למגה פרוייקט. עיר שהתפתחה למושבת אומנים הולכת והופכת לעיר של היפסטרים ומחירי תופת. 

דומינו פארק, הוא שטח ירוק של שישה דונם, סוג של פארק חוף עם הרבה שטחים פתוחים עירוניים ומגוון רחב של שימושים הנמצא ממש על קו המיים ובצדו השני מתקיים יריד האוכל סמורגסבורג.

 

 

שוק האוכל – SMorgasburg – פתוח בשבת בלבד – האו״ם זה פה!

פרסומת לאוכל לכלבים

 

אנשי הגרפיטי במנוחה

 

מלון William Vale

גם אם אתם לא מתארחים במלון יש אפשרות לעמוד בתור (ויש תור!), מארחת תקח אתכם עד לבר בקומה העליונה. שם תוכלו לצפות על כל ניו יורק ולפגוש יפים ויפות כי זה אחד המקומות החמים להיות בהם. 

  

 

Bushwick

בושוויק קצת יותר גסה ובראשיתית מווליאמסבורג וכך גם אופי הרחובות והגרפיטי. אבל בבושוויק יש את הפיצה הכי טעימה במקום הכי מגניב – תכירו פיצה רוברטה!

פיצה רוברטה – מסעדה איטלקית קטנה ופשוטה. הפיצות נאפות בתנורי אבן. אפילו היתה על זה כתבה בטלוויזיה כשהייתי שם והמסעדה התברגה בין השוות בניו יורק. הפיצריה היתה מוסך ששופץ ועבר הסבה לפיצריה עם קורות עץ ושולחנות מאורכים. איך היא התפרסמה כל כך מהר? טלוויזיה כמובן – תוך לילה פיצה רוברטה הפכה לדבר הלוהט בעיר בזכות השתתפות בסדרה “בנות” (אם לא ראיתם לכו לראות). מה שכן כמו שלוקח לפיצה לאפות כך גם התור –  קחו בחשבון המתנה של ה- 45 דקות בתור כי אי אפשר להזמין מקום מראש. מה שעשינו זה נרשמנו, עשינו סיבוב בשכונה ואז חזרנו לאכול.

לא להתבלבל. התור בצד אחר
רוברטה מציעה פיצות שנאפות בתנורי אבן. המחירים סבירים ביותר.
פיצה רוברטה – הכניסה לאיזור של טייק אווי. ניתן להזמין לקחת מדלפק שמחובר למסעדה ולשבת על ספסלים במתחם לצד המסעדה.

 

מפעל השוקולד Fine & Raw – משהו מתוק לסיום

 

 

 

אבל מה הקשר לעיצוב?

מלבד העובדה שאני מאמינה שיש ערך רב לאסטתיקה ויצירתיות, שצצים ומופיעים כשמקדישים זמן להתבוננות, אני מאמינה שיש ערך מוסף לעיניים עיצוביות. עיניים עיצוביות זה כשרואים עם הלב והשכל יחד. כשכל צידי המוח משתפים פעולה. ולמה הכוונה?

אחד הכלים החזקים של עיצוב הוא מציאת קשרים במקומות לא צפויים וחיבור בינהם ושלהם למחשבות ליומיום, לפוליטיקה להכל. לחיבור הזה נוסיף כלי אחר של שאלה : What if…? ובעברית ״מה אם…?״

לדוגמה מה היה אם היינו מחברים את שלושת התמונות הבאות לכדי סיפור:

חיבורים בין ״שנאה זו אגדה״ ל״שותפים״ ל״טקסים״.

מה היה קורה אם שנאה היתה רק אגדה (בתמונה). מה היה קורה אם במקום לשנוא (היתה אתמול כתבה מזעזעת על שנאת האחר ואנטישמיות בדיוק בבושוויק) היינו אוהבים את האחר והשונה (אפרופו הלהט״בים). מה היה אם היינו מתיחסים לכל אחד אחר כשותף (בתמונה) בעולם הזה ואז מה היה קורה אם היינו הופכים את המחשבות האלו לריטואל (בתמונה)? לטקס אהבה יומיומי?

זו רק מחשבה אחת של חיבורים ושאלה של ״מה אם…״. איזה חיבורים אתם הייתם עושים מהתמונות שכאן? למי הייתם מחברים את המסע הזה בניו יורק?

מוזמנים להעביר את זה הלאה ובנתיים להתראות,
שלכם בעיצובית מדוברת, מינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

דילוג לתוכן