Placemaking הגן הנעלם גבעתיים

חלפתי על פני הבנין ברחוב עמישב, זה עם הכניסה המזמינה, הרבה פעמים. תמיד הצצתי כלפי מעלה, לכיוון המדרגות. הסקרנות משכה אותי למעלה, למרות שלא הייתי בטוחה אם זה מוביל ללובי של הבניין או לאיזו תצפית. עד היום הצצתי והמשכתי בהליכת הבוקר. הפעם החלטתי לטפס למעלה ולראות מה מסתתר מאחורי מה שנראה מלמטה כשער לאנשהו. 

פלייסמייקינג, גבעתיים

החלשתי את המוסיקה והתחלתי לטפס במעלה המדרגות. פניה אחת ימינה ועוד אחת. המשכתי בשביל ומצאתי עצמי ברחבה גדולה כשמולי עץ מוקף ערוגה ומענפיו משתלשלות כרטיסיות עם תמונות של כלבים, חתולים וארנב. מאוחר יותר נודע לי שאלו חיות האיזור אבל תכף תגלו הכל…

פנימה יותר עמד לו עץ כשמצדיו שתי פניניות. משמאלי מעגל ורדים שעוד לא הגיע זמנם לפרוח, בתוכם קומקום סבתא שעשה את שלו, ועוד כמה פסלוני קרמיקה שונים. בכל מקום חייכו אלי גמדי גינה חביבים.

היתכן שנכנסתי בטעות לגן פרטי של מישהו? הכל כל כך  מושקע. וכל כך משמח.

תוך כדי שיטוט וצילום נתקלתי בשלט: ״משעול הילדים״. מימיני ומשמאלי קטקטוסים, גמדים כמובן ואופניים ששופצו נעוצים היטב בקרקע שהעורבים הזהובים עליהם לא יפלו. בתשומת לב, בעדינות ובמחשבה רבה משהו פיזר פה דמויות כאילו היו שחקנים במחזה סודי. לחצו על הסרטון לצפיה 🙂

ואז יצאה לה דמות משער כחול קטן מאחורי השיחים. 

רפי גולדמן, האיש מאחורי הגן הנעלם

״שלום״ ברכתי אותו עדיין עם חיוך מרוח על פניי מיופי הגינה.

״אתה אחראי על כל היופי הזה?״ שאלתי.

״כן״ השיבה הדמות.

״אתה אדם פרטי או שאתה עושה זאת מטעם העיריה?״ המשכתי לחקור בעדינות מבלי להשמע חטטנית או חצופה מדי.

״לא. זה הכל אני. העירייה עוזרת בזה שהיא לא מפריעה״ אמר וחייך, נבוך.

״נעים מאד. אני מינה״ מיהרתי להציג את עצמי.

״מינה צמח?״ שאל כמו עוד הרבה אחרים. ואני, כרגיל הסברתי במשפט אחד  שלא. אין לי קשר למינה צמח. הקשר היחיד לצמח הוא שאמא שלי היתה צמח שש שנים. אני מינה פורטנוב משען. נעים להכיר״ חייכתי והייתי חייבת להוסיף: ״איזה יופי ואיזה אושר להיתקל במקום כזה פתאום. ממש כמו לגלות אוצר. ״ומי אתה?״

״אני רפי גולדמן, פנסיונר. גנן חובב. עברתי לגור פה ממול ולפני ארבע שנים התחלתי לעבוד פה. הכל היה שיחים סבוכים מפה עד שם, אמר והצביע לעבר הבניינים ממול, כמה עשרות מטרים מעבר לגינה.

בואי תראי. חלק מהשיחים השארתי שיהיה מבוך לילדים לשחק בהם. את רוצה שאעשה לך סיור פה? רק אם יש לך זמן.״

״בטח. בשמחה. אני בדיוק בצעדת הבוקר״. ולעצמי חשבתי – בשביל דברים כאלו תמיד יש לי זמן. תנו לי לשוחח עם אדם שאהבתו לעשייה קורנת מכל עבר ואני לא ממהרת לשום מקום. וכך החל הסיור:

״אז ככה, פה זו פינה שסבתות אוהבות להצטלם עם הנכדים שלהם. פה זה הצב – מקום שהילדים הקטנים גם אוהבים לרכב עליו.

מבוך השיחים הנסתר

״פה השארתי את השיחים כדי שיהיה מבוך לילדים. בואי תראי תליתי אפילו מסכות בפנים. אבל זה איזור לילדים קצת יותר גדולים. את הקטנים זה מפחיד״ אמר והצביע לתוך סבך שיחים מיובשים. אתם מבינים שכל האיזור הזה היו שיחים כאלו?

פה יש גינת ורדים שאנשים שמבינים מגיעים מכל הארץ לצפות בהם, בעונה כמובן. אף אחד לא מאמין.

״ואיך העירייה לא ממנת את זה? מאמצת את זה לעצמה?״  שאלתי די מופתעת. מדובר הרי על שטח די גדול בין בניינים ששייכים לגבעתיים.״

רפי חייך כהרגלו והשיב: ״למה יש אותי? אל תדאגי הם כולם מכירים אותי. הכל בסדר. חוץ מזה לפני הרבה שנים העירייה רצתה לשים פה מתקני משחקים והשכנים התנגדו כי זה קרוב לבתים ופחדו שזה יעשה להם יותר מדי רעש אז ירדו מזה.״ המשכנו בסיור.

 

״את רואה את העץ הזה? פה עמדה אדנית ענקית עם גרניום אבל מישהו גנב את הכל. עזבי את הכסף, את יודעת מה זה להעלות לגבעה הזו כזה גודל של אדנית ואיך סידרתי אותה יפה? אבל אין מה לעשות. מה אני לא אשתול שוב?״

עמדתי שם בוהה בעץ ולא כל כך מאמינה. מילא, לא לעשות דבר, אבל איך אנשים יכולים לגנוב אדניות? איך הם הולכים לישון בלילה?  נזכרתי בכדים ובפרחים שנגנבו מהקבר של הורי, כמו גם משאר הקברים בבית קברות. איש המצבות המליץ לנו בזמנו לחבר את הכד כחלק מהשיש לקבר. סירבתי. כד בא וכד הולך. תמיד רציתי להאמין שמי שלקח – לקח כי רצה לשמח אחרים ולא יכל לשלם על כך. רציתי להאמין שזה לא סתם אקט של ואנדליזם. 

נזכרתי גם באבי.  אבא שלי לימד אותי שהבית לא נגמר בדלת של הבית. אחרי הדלת יש מדרגות, שהם גם שלנו. לא רק של השכנים. צריך לשמור שיהיה נקי, ואחר כך הרחבה למטה, והדשא, והרחוב ועוד ועוד עד המדינה כולה. דברים שיונקים נטמעים עמוק בנו.

ראיתי שרפי התקדם. מהרתי לנער את המחשבות ורצתי אחריו. הוא המשיך בסיור: 

״פה זו משאית ששפכתי חצץ ליד. את רואה הילדים הקטנים שבאים מעמיסים חצץ במשאית ומחזירים אחר כך הכל לפה. הם מאד אוהבים לעשות את זה.

 

״ופה זה ספסל ושם יש שולחן קטן עם פלטת בוצ׳ר שמישהו הביא לי. הפכתי את זה למקום שאפשר לשבת.״

קוראים לזה Placemaking

״אתה יודע שלכל מה שעשית יש שם מקצועי? למקום כזה שהפך להיות מקום משיכה לקהילה המקומי?״ אמרתי בקול מורתי.

״באמת? מה?״ שאל בהפתעה.

״קוראים לזה Placemaking״ אמרתי.

הרעיון בזה הוא לייצר מקום במרחב הציבורי שמעודד אזרחות פעילה ושותפות קהילתית במקום. ברגע שיש מקום שנעים לשבת בו, שנראה אסתטי מבחינה ויזואלית, שכיף להגיע אליו – מתחילה להיווצר קהילה מקומית באופן טבעי. נוצר רצון לשמור על המקום. יש תחושת גאווה והתנדבות.  ממש כמו שסיפרת לי על הגברת שהביאה לך את הג׳ירפות הנפלאות האלו. אתה PlaceMaker טבעי. אתה יוצר חיבורים חברתיים בינדוריים בין סבתות לנכדים למשל. אותי זה ממש מרגש.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם

השמש החלה לשרוף, מאותתת שהגיע הזמן להתחיל את יום העבודה. ובכל זאת, השתהנו עוד קצת באווירת הגינה. החלפנו סיפורים על ילדים, על החיים, על הבעל הקיבוצניק שלי ששותל ומטפח את הדשא ועצי הבננות ברחבה המשותפת של הבנין. הוא שיתף על האהבה והדאגה של הילדים שלו לכך שהוא אוכל יותר מדי מתוק. הבטחתי להביא לו את הספר שכתבתי עם העמוד הראשון על ״מינה צמח״. 

שבוע אחר כך סחבתי לשם את לוקה ואת נדב שיראו מה אהבה ותשוקה יוצרת. גם ללא תמורה. סחבתי את הבן שלי להראות לו אדם שמצבו זהה לכל אותם תושבי בתים באיזור, ובכל זאת הוא משקיע בגינה המשותפת בטירוף. העשייה שלו גררה אחרים. הוא לא חייב לעשות את זה. אולי מישהו אחר היה עושה. אולי לא. אבל ההחלטה שלו לעשות והעשייה עצמה משקפת את מי שהוא, ואת הסיפור שהוא בחר לספר לעצמו ולעולם. תודה רפי על מי שאתה ועל עולם יפה יותר שאתה נותן לנו להיות חלק בו.

מחשבה ToGo

לאור מה שקורה בהפגנות מול אנשים שכוונתם טובה, לאור תגלית הגן הנעלם של רפי גולדמן ולאור היותי אופטימית, אני רוצה לצטט מהספר ״גינת בר״ של מאיר שלו בתקווה לעולם של טוב:

״באו גם אנשים שאינם יודעים את ההבדל בין רקפת לשזיף, והם חופרים ורומסים על ימין ועל שמאל. וראה זה פלא: בניגוד למה שקורה אצלנו בכבישים וברחוב, אפשר להעיר ולהסביר להם בלי שיניפו עליך מכוש או ינחיתו אגרוף. והיו גם מי שלבם גס בהמון, זה האנושי וזה הבוטני, והם מחפשים, כך הסביר לי אחד מהם, ״סחלבים ודבורניות״. אלה יש להם נפש אצילית ויפה במיוחד, וסתם בני אדם שמבקשים להם סתם רקפות וסתם כלניות מרגישים במחיצתם רגשות מוצדקים של נחיתות״. 

ממליצה לכם ללכת ולטייל בעירכם ולתור אחר מקומות של אור וטוב. מחכה לשמוע עליהם.

שלכם,
בעיצובית מדוברת ובתקווה שיהיה כאן טוב,
מינה.

14 Responses

  1. יש לך עין של ציידת.
    ויש לך משהו משותף עם רפי.
    כל אחד עבר ורק את עלית, שאלת חקרת וסיפרת לעולם.
    שמחה בעיקר בשביל רפי, גבר בפנסיה שקם כל בוקר בידיעה של הוא תורם
    לעצמו ולסביבה ולקבל פידבק יומיומי- זה מבורך בעיני.
    תמשיכי לצוד לנו דברים יפים..

  2. מינוווווש איזו תגלית קסומה וסיפור מרגש!
    אם יוצאים מגלים מקומות נפלאים..
    רפי נשמע איש מיוחד שמרגיש אנשים וקם ועושה במו ידיו המוכשרות למען הסביבה, כן ירבו כמותו❤️
    תודה יקרה, אולי תציעי לו לעשות פינת #שנייםהפוך בגן…

    1. עדנוששששש, אמן על כל מה שכתבת ואיזה רעיון יפה. אנסה להפעיל את גלגלי המחשבה אם החום הזה לא יהרוג אותי עד אז. בדיוק נתקלתי בסרט על הכוח של מפגש על קפה. צריכה למצוא את זה. נשיקות יקרתי

  3. איזה פוסט קסם מינה! זה בדיוק מסוג האוצרות שאני אוהבת ובטוח אגיע לבדוק מקרוב. אהבתי את המשפט של רפי שאמר שהעירייה עוזרת בכך שהיא לא מפריעה… זה כנראה משפט של גננים… גם עתי יפה (אבא של רוני) מהגן של עתי בקיבוץ הל"ה אמר את אותו משפט – "רק לא להפריע"….
    תודה תודה על הגילוי!

  4. איזה יופי, גילית אוצר, ועוד יותר בדמות אוצר של אדם, אמת, זו המילה היחידה שנותנת לגן ולרפי את המקום המתאים

    1. תודה יפעת שעצרת לקרוא. ומסכימה עם כל מילותייך. בעולמות של ״אמת אלטרנטיבית״ מאד משמח למצוא אמת אמת על אמת.

  5. איזה גן יפהפה ואיזה דמות מלאת השראה! לא ידעתי שיש לפעילות הזו שם מקצועי – אבל היא כל כך מבורכת. בהרצליה העיריה מנסה לקדם יוזמות כאלה – יש אצלינו קבוצה של וותיקיםש עושים פעילויות מסוג זה בעיר – הקימו ספריה קטנה בפארק העירוני – כל אחד רשאי לקחת ספרים כרצונו. לקחו תחת חסותם שטח אדמה, סימנו בו שבילים ומעבירים בו סיורים. תודה על האנרגיות החיוביות בימים אלה

    1. את זריזה זה משהו. כן בגבעתיים, לפחות בסביבה שלי יש המון גינות ופינות חמד. יש אפילו גינה קהילתית מאד גדולה עם ספריה שכבר אימצתי לי ספרים ממנה ותעדתי כמה עתיקים שכאלו. תודה על ההתלהבות ומשתדלת עם האנרגיות החיוביות.

    1. לגמרי.סיפרתי לכל העולם על המקום ועל רפי. ולגבי המושג שמחה שהצלחתי ללמד אותך משהו חדש. הפתעת אותי שקראת עוד לפני שהודעתי על כך לעולם. משמח מאד. תודה ריבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עוד בנושא

דילוג לתוכן