איך נראה עתיד העיצוב? תערוכת סיום, האקדמיה לעיצוב, איינדהובן 2019

הבוקר החל גשום וקר אבל ידענו שמחכה לנו ארוחת בוקר מדהימה עם קפה משובח מעבר לפינה, ושאנו הולכים לבלות כל היום בהאנגר עם מליון עבודות כך שהכל טוב. ולמה עוד טוב, אתם שואלים? כי מי שאחראית על הבית קפה הקבוע שלנו לשבוע הזה היא איסלין, בחורה עם מרץ של גדוד שמבשלת מכינה חביתות, מסדרת, מנקה, עוצרת לדבר עם האנשים והכי חשוב אשה עם חיוך של שמש אז למי אכפת שקצת רטוב בחוץ? זה מה שנקרא ווייב של מקום, או הוויב של אנדהובן.

עלינו על האוטובוס הייעודי, הפעם לכיוון קמפינה שנמצאת באיזור תעשייתי נוסף של העיר. מפעל חלב ישן שהוסב לחלל תצוגה עצום של חדרים מחוברים בהם הוצגו פרוייקטי הגמר של בוגרי האקדמיה לעיצוב איינדהובן. 

ניסיון של מעצבים לענות על שאלות משמעותיות בעולם משתנה

הפרוייקטים של התערוכה ידועים בזכות הרלוונטיות הגלובלית וההשפעה של האקדמיה בטווח הארוך בתחומי העיצוב. מלבד החדשנות בפיתוח המוצרים, הרבה מהפרוייקטים מערערים, תוהים ובוחנים בתעוזה, את תפקיד המעצב ומקומו בעולם. כבר בפסקה הראשונה של הברושור, שהציג אלו הרצאות יהיו במשך השבוע, הבנתי שמה שאני שואלת כמעצבת בעולם משתנה, שואלים עוד יותר פה ויותר. גבולות ה״מה זה עיצוב״ בעידן שינוי אקלים, בינה מלאכותית, מוסר ושינויים חברתיים זזים ומשתנים בלי סוף. ואלו הדברים שנאמרו שם:
היום מעצבים ניצבים בפני 2 שאלות: איך אנחנו תופסים את העולם סביבנו? ואיזה תפקיד אנחנו מגלמים במסגרת עולם זה? כאשר בזירה התרבותית מתקוטטים כיצד תראה תמונת העתיד, ובמקביל תפקיד המעצב הולך ומסתעף לטריטוריות רבות ונוספות תחושת הדחיפות שלנו מונעת לא ממציאות אובייקטיבית אלא מפוטנציאל אפשרויות שאנחנו או שואפים או מפחדים מפניו. בעוד ייזמים, במאים או מתכנני ערים מעלים אופציות שונות כיצד יראה העתיד, חסר לנו וויזואל אחד מוסכם שיאחד את המפגש בין כל המוחות הקריאטיביים של כל הדיסיפלינות השונות. על כך מנסה לענות התערוכה, מתוך תפיסה שהעיצוב הוא שליח שינוי לקהילה, שנועד להראות כיצד יראה העתיד. התערוכה מבוססת על נקודות מבט שונות ועל כמה דמויות מפתח בזירת העיצוב.

״לשמוע חומה״

אתה יכול לצאת מישראל אבל היא תרדוף אותך עד איינדהובן. העבודה הראשונה שניתקלנו בה כבר בכניסה היתה של ניבי להבי מישראל: To Hear a Wall / Nivi Lehavi

ניבי גילתה כי בנקודה מסויימת בחומה, בצד המזרחי של ירושלים, יש אפשרות לשמוע את 2 הצדדים.  אותה חומה הובאה עד איינהובן על מנת להדהד את הקונפליקט. על ידי שתילת מיקרופון בנקודה זו בחומה, היא החלה לחקור את המקום, והחלה באיסוף ״קולות של החומה״. הפרוייקט מביא בקול ובתמונה את תחושת המקום, במטרה להראות שיש 2 צדדים למטבע וכדי להציג את המורכבות של הגבול.

״לובשים כסאות כשיושבים על מכנסים״

בתשוקה מאופקת תיאר בפניי Hansol Kim את העתיד כפי שהוצג בפרוייקט שלו: Wearing Chairs While Sitting on Pants / Studio Sol. ״גם רהיטים וגם בגדים מתווכים בין הגוף שלנו לסביבה בדרגות שונות של אינטימיות וניידות״, הוא מסביר.״בפרוייקט זה בחנתי את הגבול הדק בין קטגוריות הריהוט לקטגורית הביגוד בדרך יותר אקטיביות, היוצרת קטגוריה חדשה שהיא למעשה בין שתיהן. אני מאד אוהב בגדים אז רציתי לעצב רהיטים כמו בגדים, ורהיטים שהם לבישים. על ידי צירוף, הרכבה והחסרה של אלמנטים קיימים מרהיטים ובגדים הנמצאים בתנועה, בניתי קטגוריה חדשה. עניין אותי האם נוצרות מילים חדשות? תפקוד חדש? אסתטיקה חדשה? והאם תטושטש ההפרדה בין הקטגוריות?״ או במילים אחרות: האם אפשר ללבוש כסאות כשיושבים על מכנסיים?

״החרק המודפס״

במערב רוב האנשים עדין תופסים חרקים כמזיקים, כאוכל לחיות או מאכל של אנשים עניים, מסביר פארון בפרוייקט שלו: The Printed Cricket/ Paron Sirimai.  זו דרך אגב הסיבה מדוע קשה לנו לאכול אותם בצורתם המקורית ואנו מעדיפים לצרוך אותם כאבקה או כחטיפי בריאות. ולמרות שכיום הם נחשבים כמזון העתיד, כתחליפי מזון בר-קיימא, רב היצרנים מעלימים את צורתם המקורית של החרקים כי היא נותרה מוטלת בספק. פרוייקט זה מנסה להבין את הקושי, לבחון האם הוא מוצדק ולעורר שיחה על אוכל, ייצור ומזון עתידי.

האטלס הגיאוגרפי של האינטרנט

האטלס הגיאוגרפי של האינטרנט: Atlas of Internet Geography by Lucas Dubois, מאיר את המבנה המורכב של האינטרנט והארגון הפוליטי שלו.

אינטרנט הוא בעצם רשת פיסית של כבלים, אבל הוא לא נתון לרגולוציות ברורות לחלוטין. ממשלות, עסקים ואנשים פרטים מתקשרים דרכו, ויותר מכך הוא נבנה על ידי חברות שלא קיבלו רשות לחדרו לאינפורמציה הפרטית שלנו. בפרוייקט חוקר את ההבנה המוטעית שלנו את הענן, שעוזרת לאינטרנט להגדיר טריטוריות, גבולות ובעלות. בעבודה 50 מודלים של מפות מדינות כמו ארה״ב, ברזיל, סינגפור, מצריים לצד מה שנחשבות מדינות – גוגל, אמזון, פייסבוק, אפל ומייקרוסופט. הפרוייקט מדגיש את תפקידן של שחקני מפתח, שהקשרים בינהם מייצגות סוג של קוליניאליות.

Craft-Techmen

Kodai Shimizu, מעצב פרוייקט זה, חוזה עתיד בו יקומו גילדות חדשות של אנשי קרפט-טכניים. אנשים שיהיו אומנים אך עם יכולות טכניות גבוהות. מוצרים שיבנו על ידיהם, יראו טכנולוגיים אך עשויים בעבודת יד, דוגמת הפן לייבוש שיער שעשוי עץ, והטמפרטורה בו משתנה בסיבוב הראש, כאילו היה כפתור של דימר. קיים גם עיצוב נוסף לרדיו ולמנורה. המטרה הראשית שלו היתה הקטנת הצריכה לצד הגברת הערך בעבודת יד וחווית איכות.

ישבתם פעם על פסטה?

כיצד אפשר לחדד עוד יותר את הסטריוטיפ שאיטליה היא ארץ הפסטה? על כך בעבודה: Pasta Shootah Gianmaria Della Ratta. מה קורה כשלוקחים דימוי והופכים אותו לרהיט בטכנולוגיית הזרקה של תלת מימד? האם ניתן להשתמש בעיצוב לעורר שאלות עומק של זהות? כיצד 3D ופרוטוטייפ מהיר יכולים להתחבר למורשת בה אוכל, תעשיה ופוליטיקה מנהלים מערכת יחסים מורכבת?

ג׳ינמיירה דלה ראטה לקח את שיטת ההזרקה הקלאסית לצד צורות פסטה קלאסיות ובדק לאיזה כיוונים זה לוקח אותו. שלא כמו שיטת הייצור הקלאסית של אוכל שכל פסטה יוצאת זהה בשיטה זו היו תוצאות טיפה שונות.

מפות דיגיטליות שלא במחשבה אנלוגית

The Map Tile by Twin De Rooy הוא מחקר לתוך מפות דיגיטליות בשימוש הטכנולוגיות הכי עדכניות. מפות דיגיטליות למסכי עדיין מעוצבות בצורת מחשבה אנלוגית, כזו שהמפה בנויה על קנה מידה קבוע. בפרוייקט זה נבנה מה קורה עם עיצוב מפה בצורת מחשבה דיגיטלית, לדוגמה מה קורה למפה כאנו מתקרבים או מתרחבים מהמסך.

כיצד מרחיבים את הטבע? ומה זה אומר?

בפרוייקט: Extended Nature חוקרת Kurina Sohn את מערכת היחסים בין הדבר המציאותי למלאכותי בעזרת אורגניזם מעומק הים.

היום אנחנו חווים אפילו טבע כדבר מלאכותי, וירטואלי ומעובד. זה יוצר סוג של טבע מציאותי אך לא אמיתי. המבט הטכנולוגי על הטבע הוא בדרך כלל שטוח ואבסטרקטי כשרוצים לבנות גוף חי. לפי קרינה סואן היחסים בין פרזנטציה של משהו, יצירה וחיים לא יכולה יותר להיות ההבדל בין דבר אמיתי ללא אמיתי. הגבולות בין טבע לדימוי או בין מכונה וגוף מטשטש. תאוריה זו באה לידי ביטוי בגוף הימי החי, הקינטי, המחקה את חיית המים האמתית שבטבע. כל זה לאחר מחקר אחר חיה מסויימת שתעביר את המסר.

תהליך בריאה דרך אובייקטים במקום דרך ביולוגיה

האם אנחנו עדיין צריכים להסתמך על ביולוגיה על מנת להתרבות? שואלת Ann בפרוייקט EJACULATION. בהמשך לרעיון שההשפעה שלנו במדיה היא הרבה יותר גדולה מזו הפיסית שלנו היא בודקת את הרעיון בעזרת אסטרטגיה חדשה של שכפול האינדיבידואל. על ידי הפרחת 3000 בלונים של הפרצוף של עצמה לאוויר העולם ושחרור פורטרטים על פורטרטים שלה ברחבי העיר, כולל יצירת מיטה שמסמלת את מקום תהליך הבריאה של פרצוף אחד קטן, היא ממשיכה שאלה זו.

Post-Bed-Post / Felicity Morris

פיליסייה משתמשת במיטה, המקום הכי אישי כאתר לשידור ציבורי. המיטה שמשדרת בעצמה לייב ישר לאינסטגרם, ובכך מעוררת דיון בנושא החיבור בין הישות הפיסית והדיגיטלית שלנו. בעולם של כמה שפחות בית, המרחב הפיסי מוחלף במרחב דיגיטלי. אנחנו עובדים, קונים ומתראים אונליין בלי לעזוב את המיטה.

אתם לא רואים את מה שקורה מסביב אבל המיטה מוקפת במקלות סלפי, צילצולי בלוגרים, המזרון עובד כמו מסך ירוק שניתן לצלם עליו מבלי לקום מהמיטה והשמיכה מאפשרת להיחשף או להתחבא על פי הצורך.

מה קורה כשמעבירים אדמה ממקום למקום?

ב – Soils in Residency של Marianne Drews מדברים על החלפת אדמה ממש אבל גם על הידע בהחלפת האדמה. מריאן מדברת על כך שאיבוד אדמה גלובלי הוא לא רק בעיה אקולוגית אלא גם בעיה תרבותית, חברתית ופוליטית. הפרוייקט מנסה לקחת אדמה ממקום מסויים ולהעביר אותו למקום אחר בעולם, תוך כדי מעקב ובדיקה מה המשמעות של בעלות ומשאבים של תהליך כזה.

Making things is seeing things

 מערכת מודולרית של ניסור וקדיחה עבור סדנאות של עבודה בעץ, העוזרת לאנשים עם רמת כישורים שונה לנגר. המערכת מתבססת על אלמנטים מקובעים התומכים בחלקים אחרים שיש לעבוד איתם. 

כיום העולם של אוטומציה, דיגיטל ויעילות הרבה אנשים נמנעים מלהתמודד עם תהליך ייצור של עבודת יד. הם מפסדים את החוויה וההנאה שבתהליך היצירה. פרוייקט זה הוא תהליך עיצוב רה-אנושי (Re-humanising) פתוח ומכליל המחזיר רגשות אלו.

בסדנה שבועית עם אנשים מבוגרים בעזרת שימוש בטמפלטים לייצור משהו פשוט מעץ, התקבצה קבוצה שפשוט בנתה מוצר מהתחלה ועד הסוף בעזרת אותה פלטפורמה גאונית שרובין עיצב. הערכה לסדנת עץ הזו החזירה את העבודת ידיים, חיזקה את ההנאה ביצירה, האחווה הקבוצתית ויצרה פתרון מכליל לאוכלוסיות שונות.

האם צריך גדרות בעולם כיום?

אלימות מוצאת ביטוי לא רק באינטראקציה אנושית אלא גם בחפצים כמו גדרות. הפרוייקט Insecurities של Billy Ernst מעלה את השאלה לגבי ורך בגדרות ולגבי המשמעות שלהם כיום.

הגדר היא מניפסט פיסי של חוסר הבטחון שלנו. זה מוצר של מאבק לשליטה בין אנשים, פתרון טכני לקונפליקטים חברתיים, ביטוי סמלי של הרצון שלנו להפריד עצמנו מהאחר.

בילי אנסט בודק שלוש וריאציות של ארכיטיפים של גדרות על ידי בידוד שלהם מהקונטקסט בהם הם בדרך כלל מצויים. על ידי שינוי חומרי למשהו רק הוא מזמין את הצופה להתעמת עם מושגים של הפרדה ושליטה.

Game or Play – איך אתם משחקים?

משחק ולשחק – נשמע דומה, אז זהו שלא ממש.  בפרוייקט בודקת Floor Skrabanja את המשמעות וההבדלים בין 2 מילים אלו.  היא חוזרת למגרשי משחקים ומגלה שילדים עברו לשחק עם משחקים שמגיעים בנויים כמו מברשות השיער וכל הפלסטיקים למינהם בשולחן ה״Game״ והפסיקו להשתמש בחומרים שאמורים לייצר את ה״Play". ההבדל הגדול בינהם שעם חומרים הם יכולים לפתח דמיון ולבנות ולהמציא איזה אלמנט משחקי הם בוחרים כיד הדמיון. חייבת לומר שזה הזכיר לי הקיבוץ בו גני ילדים היו מלאים בגרוטאות שאיתם היה צריך לשחק ולא עם משחקים מוכנים מראש.היא מוסיפה ואומרת שזהו דור ששכח לשחק מרוב שהיה עסוק בלגדול.