מי אמר ש- A זה Apple?

״די, אני לא יכול לזכור את ה- ABC. לא יודע. עזבי אותי״. טריקת דלת. זה היה נוהל ״לימוד״ אנגלית קבוע עם בני שגיא בתחילת לימודי האנגלית שלו. כמה מסובך זה יכול להיות? אז מה אם הוא דסלקטי. הילד הוכרז כמחונן. ואם הוא כזה חכם (ואני יודעת שהוא כזה) הבעיה חייבת להיות בשיטה. לא בילד. אין מצב שאני כאמא שעוסקת במסרים ויזואלים ובתקשורת לא אצליח לפצח את הבעיה הזו. אחד מעקרונות העיצוב הוא שלכל בעיה מספר רב של פתרונות ונקודות מבט. אין דרך נכונה או לא. יש דרך שעובדת או לא. אבל מהי?

כיצד הקושי התבטא?

הכול התחיל כששגיא חזר הביתה משיעור אנגלית עם דף שחילקה המורה לשיעורי בית. אותיות ה- ABC . על הדף כל אות נכתבה ליד מילה שמתחילה באותה אות ולצידה ציור קטן בשחור לבן של המילה. A – apple, B-Book, C-Cat… O-Orange וכו׳. שגיא נדרש ללמוד את כולם על ידי שינון. חזרנו ביחד על כל האותיות והמילים עשרות פעמים. שגיא לא הצליח לזכור.

איפה מסתתר הפתרון?

כשמחפשים פתרון לא מוצאים מיד. כשמרפים ועוסקים בדברים אחרים הפתרון מופיע. ניצב לו בפוזה תמימה על מדף בחנות פריטים מעוצבים ברשפון. עוד הוכחה שלהסתובב בחנויות מעוצבות זה לא בזבוז. היתה זו קופסה קטנה וצבעונית של משחק זכרון לילדים בני 3 עם ציורי חיות ובאנגלית. היישר מלונדון. מוצר שהוא משחק, לימוד, ומלא חיות – הכל ארוז בקופסה אחת אסטתית (החלק הזה עבורי). יותר מזה אי אפשר לבקש.

מתוך סקרנות ורצון לשחק שגיא ניגש מיד לקופסה ורצה שנשחק. פעמים רבות קודם, בעיקר כשהיה קטן יותר, שיחקתי אתו במשחק הזכרון. לשגיא היה כישרון לזכור בצורה מדהימה מיקומים, צורות ותבניות שחזרו על עצמם. להבדיל מהפעמים הקודמות, הפעם מתוך מודעות ועם מטרת למידה לנגד עיניי, רתמתי את כוח התמונות בשילוב אותיות ה- ABC והמשחקיות ללימוד של שפה.

והנה זה פלא – שגיא שלא הצליח לזכור ש- A זה Apple זכר ש – A זה Alogator ו- O זה Orangutan . התמונות ואהבתו הגדולה לחיות עשו את שלהם. עד היום יש חיות שאין לי מושג איך הוא זכר את שמן.

מהי דיסלקציה?

דיסקלציה היא לקות למידה מולדת בה משהו בדרך תהליכי העיבוד, הניתוח וארגון המידע משתבש. בדרך כלל שמים לב לכך כשנתקלים אצל ילדים קטנים בקשיי דיבור ובאוצר מילים דל, ומתחילים לראות קשיים במיומנות קריאה ואיות בגיל מבוגר יותר. יש מספר סוגי דיסלקציה ורמות שונות של לקות. מה שמשותף לכולם היא העובדה שלדיסלקטים קשה לחבר את כל האותיות והצלילים למילה ולבטא אותה כפי שהיא נשמעת. קשה להם לפרק מילים לכדי מילים חדשות. וקשה להם שיום מהיר של אותיות ומספרים.

מהו שיום?

שיום הוא יכולת לתת שם לחפץ. קושי זה קשור לקושי ביכולת שליפה. לדעת לשלוף מהזכרון מילה המתארת בדיוק את מה שמראים או מבקשים ממנו לזכור.
דמיינו שאני מראה לשגיא תפוז ושואלת אותו מה זה? שגיא לא יידע לשלוף ולשיים את המילה תפוז, אך בגלל שהוא נבון הוא יאמר "זה פרי הדר כתום…אני לא זוכר בדיוק איך קוראים לזה. ברח לי".

תמונות עוזרות לדיסלקטים לזכור מילים!

כאן אנו מגיעים לתגלית המדהימה: שיום תמונה אינו זהה לשיום אותיות ומספרים! זמן התגובה לזיהוי תמונה הרבה יותר מהיר. ובמיוחד אצל דיסלקטים. הסיבה קשורה לעובדה שמדובר על שני סוגים שונים של מערכות עיבוד מידע במוח. כולנו אוהבים תמונות. במיוחד היום. כל הזמן מצלמים, מתעדים, ממסגרים. זה לא במקרה. אנחנו זוכרים ומאחסנים ידע בזכרון על ידי הפיכתו לתמונות.
מאחר וילדים דיסלקטים מתקשים בפענוח מילים הם בעצם זוכרים מילים שלמות. מילה שלמה היא כמו תמונה. זה עובד עוד יותר טוב כשמשייכים למילה תמונה. התמונה משמשת תומכת זיכרון למילה. תוסיפו לזה תחושת משחק ואז בצורה בלתי מודעת הילד מצלם את המילים, נתמך בתמונות ותכלס מעשיר את אוצר המילים שלו. עם הגיל נותרות רק המילים. ובמילים פשוטות – תמונות עוזרות לדיסלקטים לזכור מילים!

קוראים תמונות

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. כן, אפשר להתייחס לזה כעוד קלישאה. במקרה הזה התמונות עזרו לאלף מילים להברא ואחר כך יצרו עולם שלם ועשיר. עולם של ילד שניתנה לו הזדמנות ללמוד ולתקשר פשוט בדרך קצת אחרת. עולם שלם שפתח עשרות דלתות לאוצר מילים, דמיון, היסטוריה וסיפורים. אני מאחלת לכל הורה, ובמיוחד להורה לילד דיסלקטי, ילד שקורא כל כך הרבה כמו שגיא שלי. אז קדימה נסו ללמוד לקרוא בעזרת תמונות. מקסימום זה יצליח.