שבתי אך לא ממש. קראתי על שבוע העיצוב ההולנדי לראשונה בפוסט של יובל סער ב- 2012 (פה) ובהמשך במגזין פורטפוליו הנהדר. מאז פזלתי לעברה מדי שנה. שנה שעברה קראתי על איינדהובן במסגרת סמינריון שעשיתי על תיירות יצירתית ותרבותית, כך שהכרתי תיאוריות של ערים יצירתיות והיא, העיר, אחת כזו. כאשר מיכל בן-ארי מנור כתבה על ההיסטוריה שלה וכיצד מיתגה את עצמה מחדש (פה ופה) ידעתי שהגיע הזמן. לשגיא שלי נותר שבוע ללימודים ולמרות שלא ממש תכננתי מראש, החלטתי שעדיף לחגוג שם את שמחת העיצוב מאשר בארץ את שמחת התורה. ארזתי ילד אחד – את שגיא, בני מהנדס חשמל שהתלהב מהיעד, את עצמי – מעצבת שמזמן כבר לא רק מעצבת תקשורת חזותית אלא מעצבת וחוקרת עיצוב שינוי בעולמות קיימות ובריאות, והרבה סקרנות והופ תוך כמה שעות אנחנו שם (אחלה טיסה טרנסבניה). נחתנו בשבוע העיצוב ההולנדי של איינדהובן 2019!
שבוע שלם לא שיתפתי תמונות (פוסט אחד בפייס לא נחשב). שבוע שלם רק הקשבתי, התבוננתי, ספגתי, צילמתי, למדתי, קראתי וחשבתי לי. התחושה היא שלא משנה כמה השראה אני סופגת בשנה שלמה מעשרות אנשים, מקומות, אירועים, הרצאות וספרים שבוע כזה מרגיש כאילו משהו הקליט שנה שלמה של השראות והריץ את זה בשיא המהירות כך שיכנס לשעון חול של זמן שבוע ואז עצר והנחית אותי חזרה לקרקע. עכשיו אני מנסה להרכיב את התמונה (עשרות תמונות יותר נכון). תרתי משמע.
אז ניסיתי לצמצם. לא ממש הלך. בהמשך כל נושא כזה ישמש כפתור אבל אני יודעת שאם לא אתחיל לשחרר פוסטים: א. זה לא יקרה. ב. אין סיכוי שתקראו הכל ביחד. אז מתחילים.
שימו לב שכרגע לא כל הכפתורים עובדים. כולם יפעלו כשאעלה את כל הפוסטים כך שתוכלו לחזור לזה מכל מיני כיוונים. קחו אוויר. ממריאים. מומלץ עם קפה ליד, מקווה שתהנו.
באהבה לעיצוב, שלכם בעיצובית מדוברת,
מינה פורטנוב