הקונפליקטים הקטנים גדולים של החיים
כמה דקות לפני השעה היעודה, איתן, נהג המונית שהחליף את גדעון הקבוע, שלח הודעה שהוא מחכה כבר למטה. שמחה על הדיוק נכנסתי למונית ויצאנו לדרך. הדרך לבית החולים שערי צדק בירושלים תמיד משמחת. סוג של שבירת שיגרה. עד היום הקרדיט הגיע לגדעון, הנהג הקבוע שבא לאסוף אותי. הפעם בשל גילו, הקורונה מנעה ממנו למלא את תפקידו.
פעם בשלושה חודשים אני מתייצבת בהתנדבות בבית החולים שערי צדק בירושלים לניסוי הרפואי כחולת גושה א-סימפטומטית (המחלה היא חוסר באינזים שמפרק שומנים שנאגרים בתאי הגוף. לי יש חוסר באינזים אך אין לי תופעות לוואי). המטרה לחזות את החולה הבא. תכלס זה לתת מלא דם ולבלות חצי יום בבדיקות אחרות. הצוות של המחלקה גלית, תמה, מיכל, מעין, ג׳ולין ופרופ׳ שושי, כולם בראשות המנצח פרופסור ארי זימרן, כל כך מקסימים, שלבקר שם זה שילוב של שבירת שיגרה ויום מעשים טובים.
איתן ואני נוסעים כשעה במונית. כשעה ביליתי עם אדם בשנות השישים לחיו שכבר ראה הרבה. מלא סיפורים כרימון הוא החליף נושאים כרדיו המחליף ערוצים. הערוצים היו מתובלים בנופים של הדרך תל אביב ירושלים. קפצנו מפוליטיקה לילדות, מצבא למשפחה וחוזר חלילה. מדי פעם שובצו חידונים כמו למשל ״כשאומרים שהמרחק מחיפה לתל אביב הוא 100.2 ק״מ מאיפה לאיפה מודדים את זה?״
״היעד מימינך״ הודיע שזמן פרידה, וכבר דימיינתי לעצמי דרך חזרה חביבה לא פחות.
חמש שעות אחר כך, כשתוצאות בדיקות הדם הגיעו וסיימתי לפגוש את כל הרופאים בצוות, ביקשתי מתמה, האחראית על הניסוי, להתקשר לנהג שצריך להסיע אותי חזרה. הבחורה בתחנת המוניות מסרה שיגיע נהג אחר מזה שהסיע אותי וביקשה לחכות במקום אחר מהרגיל, בעוד עשר דקות.
דחפתי את דלת הבית חולים הגדולה ויצאתי לאוויר ההרים הירושלמי, מקדימה בכמה דקות. רוח חמסין נשבה על פני יחד עם ריח סיגריות. מבט מהיר איתר את מקור הריח. היה זה נהג המונית הנשען על המונית מעבר לכביש.
התפללתי שהוא לא בשבילי. אם יש משהו שקשה לי איתו זה עשן סיגריות. אני שונאת שהריח נדבק לבגדים, לשיער, מכביד על נשימה. אפילו אבי, שהיה מעשן כבד, הבין כמה זה מפריע לי ולאמי ולעולם לא עישן בבית. ועכשיו עם המסכה על הפנים, רק זה חסר לי חשבתי. גם ככה אני בקושי נושמת ומלאה אדים.
עמדתי מולו מספר דקות, שמה לב שאנו מגניבים מבטים זה לזה. האם הוא הנהג שלי ואני הנוסעת שלו?
שלפתי את הנייד מהתיק, מפנה את גבי אליו כבדרך אגב, וחייגתי לתמה מהמחלקה, זו שרק נפרדתי ממנה לפני רגע.
״הי אני לא רוצה להיות חצופה, אבל נמצא פה נהג מונית שנראה לי שהוא עבורי והוא מעשן. אני ממש מצטערת אבל אני לא מסוגלת לנסוע איתו עכשיו שעה לתל אביב. את יכולה בבקשה לבדוק איך קוראים לנהג שצריך לאסוף אותי שאדע אם זה הוא? אני ביקשתי מראש נהג שלא מעשן״
״כן בטח. תני לבדוק ואחזור אלייך״ אמרה וסיימה את השיחה.
הנהג שסוף סוף הצליח ללכוד את מבטי, נופף אלי בידו בהתלהבות, מסמן לי שאתקרב אליו למונית.
“הי, אתה הנהג שצריך לקחת משהי לתל אביב?״ שאלתי מקווה שזה לא הוא.
״כן. כן. בואי כנסי״ ענה בביטחון, מפנה מבטו לכיוון נעל הספורט שזזה מצד לצד, מוודא שהוא מכבה עד הסוף את בדל הסיגריה ברגלו, לא לפני שלקח שאיפה אחרונה.
“תשמע, אני ממש מצטערת אבל אם המונית שלך מריחה מעשן אני פשוט לא אוכל לנסוע איתך. אני באמת מצטערת אבל אני לא יכולה לנשום עם ריח עשן במונית.״ אמרתי, מנסה להראות הכי נחמדה ומתנצלת שיש.
“אה לא. אל תדאגי” אמר וישר ניגש לפתוח את דלת המונית, עוטה על עצמו מסיכה.
“בדרך כלל אני לא מעשן, והמונית שלי מאוד נקיה ומריחה טוב. 10 שנים לא עישנתי, עד לפני חודש. פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר. את יודעת. הקורונה. הסגר. את כולה הנסיעה השלישית שלי בכל השלושה חודשים האחרונים. אין עבודה. בגלל הקורונה. חוץ מזה יש לי אישה ושני ילדים שמשגעים אותי בבית אז חזרתי לעשן. אבל רק מחוץ למונית. בחיי״ אמר תוך כדי שהוא פותח את הדלת באדיבות, שאכנס פנימה.
נבוכה ומופתעת התכופפתי והחלקתי פנימה. למושב האחורי. ריח עשן הסיגריה נדמה כעוקב אחרי, מגיע בכל עוצמתו היישר לפתח אפי. הושטתי יד לפתוח חלון, מנסה לנשום אוויר נקי ותוך כדי כך מסדרת את המסיכה שגורמת לכל האירוע להפוך למטושטש. חייכתי אליו בעיניים, כדי להראות לו שהכל בסדר.
אבל הכל לא היה בסדר. בתור אדם אחראי התחלתי קודם כל בלהאשים את עצמי. איך שפטתי אותו כל כך מהר עוד לפני ששמעתי את כל הסיפור? איך כמעט סיכנתי פרנסה של אדם? למה אני עושה סיפור מעשן? מה אי אפשר להתאפק קצת? איך בגלל אי נוחות אני מעיזה להטריד מזכירה, נהג נוסף ולשלוח משהו שכבר הגיע הביתה? ומה עם קצת אמפתיה? אני מעצבת, כזו שיודעת להיכנס לנעלים של מישהו אחר, לשאול שאלות לפני שקופצת למסקנות, לאן זה נעלם?
רגע לפני גזר הדין על עצמי צצה מינה השניה. האסטרטיבית. זאת שנלחמת ב״לא נעים לי״. מה זאת אומרת? היא שואלת אותי. למה את חושבת שאת לא בסדר? הוא לא בסדר. אם הוא נותן שירות הוא צריך להתחשב גם באנשים הלא מעשנים. זו העבודה שלו. לא שלך. למה לא מגיע לך שירות? זה שאת לא משלמת ישירות על המונית לא אומר שלא מגיע לך שירות? את תורמת דם לניסוי רפואי שיציל את העולם מסבל – זה שווה לפחות כמה מוניות.
בנתיים, הנהג הגביר את המוסיקה, מביט בי שהכל בסדר ואני לא מריחה כלום. חייכתי שוב, נצמדת לחלון הפתוח, מאווררת את המונית ככל האפשר, מנסה להעיף את כל סוגי המחשבות דרך החלון. שקטה והמומה מהעובדה שכמעט שללתי מאדם את פרנסתו נסעתי הביתה נחנקת.
יקירתי, כמו תמיד אוהבת לקרא אותך. אני לא מנתחת מוח וגם לא מנתחת ספרות, אך כן יודעת לאמר שכולנו בני אדם. רבים מאיתנו שופטים אנשים וסיטואציות עוד לפני שחווינו אותם, כי ככה אנחנו. אני למדתי בתקופת הקורונה שצריך לדעת להכיל, לקבל ולסלוח, גם לעצמנו. גמר חתימה טובה.
הי, איזה כיף לפגוש אותך כאן. כן הגעת למסקנה נכונה ואני חושבת שזה אחד השיעורים הלא פשוטים של התקופה. אנחנו מותקפים בנושאי שיפוטיות ואמפתיה ולמידה והכלה וכל מה שהזכרת ולגמרי מתמודדים עם סליחה עצמית. שנה טובה וגמר חתימה טובה.
היכולת להקשיב לקולות הפנימיים, ויחד עם זאת לראות את האחר, זו גדולה. כתבת סיפור נוגע ללב, למרות שלכאורה “אין פואנטה”, הוא ממשיך להדהד גם לאחר מכן. שנה טובה וחתימה טובה
יפעת יקרתי, אם הסיפור מהדהד עשיתי את שלי. אני חושבת שמה שכתבת בהתחלה זו אחלה פואנטה – לפחות מבחינתי. אבל התוספת היא שלקבל החלטה שטובה לאחר למרות הכל. שנה טובה וגמר חתימה טובה יקרתי.
סיפור שמתאר במדוייק את עבודת המוח בשעות נוספות שלנו. תקופה כל כך לא ברורה, קשה ומאתגרת, שמציבה בפנינו קושי עצום להכיל ולהיות אמפתיים, ולמרות הכול הבאת אותה בסיפור מקסים
הי נתלי, אהבתי את ״עבודת המוח בשעות נוספות״. תודה יקירתי על המילים. הסיפור אכן מציף את כל מחשבות התקופה.
יו אני זוכרת שסיפרת לי את זה בזמן אמת. ולמה הסיפור מופיעה תחת שתי כותרות שונות?
אני חושבת, שמבלי שהתכוונת אולי, כתבת אלגוריה מעניינת למצב ה $%** שאנחנו מצויים בו. בסוף אנחנו נוסעים במונית מסריחה עשן ולא יודעים לאן….
מאחלת רק בריאות והרבה ושנדע להתפקח מהר מהמצב הבלתי אפשרי שלנו….
רבקה יקרתי, אהבתי את רעיון האלגוריה. אבל אם לדייק זה נסיעה במונית שמישהו חטף לנו את הנהג כי כשאת נכנסת למונית את אומרת לנהג בדיוק לאן לנסוע ודי מאריכה כמה זמן זה יקח. פה שורה תחושת עמימות של נסיעה וזמן בלתי נתפסים. מסכימה עם איחולי בריאות, לצערי ההתפקחות שלנו תלויה הרבה באחרים.
צודקת. אין מילים.
….:)Many truths are paralleling on the highway between Jerusalem and TelAviv ,
competing for your attention.
,Can you absolutely know that you are responsible for this guy’s livelihood?
Love
Inbar
Hi,
So happy to find you here.
Love what you wrote “Many truths are paralleling on the highway between Jerusalem and Tel Aviv …” – great one. Sound like you can write a whole book just for this title.
Regarding the question – There’s a difference between knowing and feeling. I don’t know if I’m responsible for this guy’s livelihood, actually I know I don’t, or you know what? – We don’t know shit. Maybe yes and maybe no. In a way maybe the fact that I did went inside makes are all connected from an intuition sense. It’s the feeling that came out of me and the rational fight in my head that made this split second a lesson for life. It was definitely a lesson in being judgemental, something it’s good to be reminded, especially in times like today. Shana Tova dear and keep safe.
אני שומעת את הסיפור ומחכה לאיזו תובנה מעודדת, כמו בכל הפוסטים שלך, ואין.
אני חושבת שמה שהסגר עשה לכולנו – זה הגביר את הקולות הפנימיים
שירה יקרה, מעניין מה שאת אומרת. התלבטי אם לחדד ולהוסיף תובנה שנדמה שבסיפור זה רצתה להשאר לקורא בלבד. אני אדם אופטימי מטבעי. אני חושבת שהתובנה המעודדת היא שכל מה שקורה לנו הופך אותנו לאנשים מודעים יותר. ומודעים זה שלב ראשון בלהפוך לטובים ומייטיבים יותר. אחד הדברים שמעצבים מתגאים בו זה האמפתיה – היכולת להכנס לנעלי האחר. לאבל להכנס לנעלי האחר זה עדין אנחנו עם החשיבה של עצמנו. החוכמה היא לנסות לחשוב מה האחר היה חושב. החיים מביאים לנו את השיעורים הטובים ביותר והשיח שמתבצע בתוכנו הוא השיח הכי מלמד. ובדיוק כמו שכתבת המצב הגביר בנו את הקולות הפנימיים. אני חושבת שזו תובנה מעודדת.
בוקס בבטן, התקופה הזאת גורמת להמון מתח וחוסר ודאות. אני בטוחה שלצד העישון יש גם הרבה שנכנסים לדכאון, אלימות, בידוד חברתי ואישי, זה קשוח ברמה, ואת, בהמון אנושיות מסתכלת על האחר, מה שלאחרים, בתקופה הזאת קשה. חיבוק.
את זריזה משהו. תודה שעצרת להגיב ועוד תודה על המילים. אני סוחבת את הסיפור הזה מהסגר הראשון והמועקה הזו לא עוזבת. ההתלבטות היתה האם העיתוי של שנה חדשה מתאים לסיפור כזה. החלטתי שכן כי אני רוצה שבשנה הזו במיוחד נסיר שיפוטיות ונבין שכל מה שאנו רואים זו רק שכבה אחת דקה בסיפורי חיים שחולפים לידינו כל רגע. שנה טובה.