עבודתו של Chun Kwang Young – נייר שהופך למניפסט

מקורות השראה משתנים מאמן לאמן. לפעמים הם מחקים דבר מה, לפעמים משהו לא משמעותי מעורר בהם תגובה – שבר זכרון שמהבהב בראשם ולפעמים ההשראה היא תוצר של מחקר ארוך.

אמנות הנייר של צ’ון נולדה באמצע שנות ה-90.  אחרי שהיה סטודנט לאמנות בארה״ב וצייר בעיקר ציורים אבסטרקטיים החל לחשוב מה בעצם מייחד אותו מאחרים. הפתרון התגלה בחזרה לשורשים וזכרון של דודו בחנות המסורתית החזיר אותו לגלות מדיום לעבוד ממנו.

״עבור הצייר, הבד אינו חומר, אלא שותף נשגב להתעמת איתו ולשוחח עמו בחירוף נפש.  צייר שבחר לסגת מהבד הנשגב ודאי החליט לעלות על דרך אחרת לגמרי של אמנות נסיונית עם סיבות ומניעים ברורים.  האנג’י, שצ’ון העלה מזכרונות ילדותו, הוא במבט ראשון החומר האמנותי שלו;  עם זאת, ההיסטוריה, הרגש והחיים שחווה הפכו לזרעים של אמנות ניסיונית.״ הוא אומר.

צ’ון קוואנג יאנג נולד בקוריאה, בשנת 1944. בילדותו, המערכת הרפואית הקוריאנית חולקה לבתי חולים בסגנון מערבי ולמרפאות לרפואה מזרחית, שהייתה מנגנון רפואי מסורתי במזרח אסיה שהתאמן בדיקור סיני ובעשבי תיבול מסורתיים. באזורים הכפריים היו יותר תלויים במרפאות מסורתיות מאשר בבתי חולים. המרפאה המזרחית הייתה עבורם לא רק מקום לטיפול רפואי, אלא גם סוג של טיפול פסיכולוגי, מרכז הכפר.  אחד הטיפולים המקובלים באותה תקופה היה שימוש בדיקור לטווח קצר, ובתוספת צמחי מרפא להחלמה ארוכת טווח.

צ׳ון זוכר את אחת הסצינות הרגילות במרפאות הצמחים המסורתיות בכפרים, עוד לפני עידן התיעוש. בכל מקום היו סוגים שונים של עשבי מרפא עם ריח חזק, עטופים בהאנג’י, תלויים מהתקרה הנמוכה.  רצפת חדר הטיפולים חוממה בתנור שעבד על שריפת עצים וקש, מכוסה בלוחות נייר צבועים בפולי סויה. זכרון זה הפך למדיום העקרי בעבודתו. ייחודו היה בלקחת עולם חומר זה ולשמר את ההסטוריה בדרך אומנותית לדורות הבאים.