האם פיקסו היה פיקסו לו היה בת? – הנשים במרכז הבמה של הביאנלה לאמנות ה-59 בוונציה
אני אשה, אמא, רעיה, אחות, בת להורים שאינם, עצמאית ובעלת עסק. כשרכשתי את הספר של ג׳ורגיה אוקיף בשנת 1989 בחנות Strand בניו יורק לא חשבתי על כך שרכשתי ספר של אמנית. מבחינתי קניתי ספר אמנות ללא דגש מיגדרי. היום אני יודעת שהיא, פרידה קאלו ואולי עוד כמה היו בין הבודדות שזכו להכרה ופרסום כאמניות. סימון לי, שפסלה העצום מופיע בארסנלה היא אשה וגם שחורה. כנראה שלא היתה מככבת בימים עברו. היום אני יודעת שזה לא היה מקרי. היום אני יודעת שיתכן שאם פיקסו היה בת לא בטוח שהיה ״פיקסו״.
הפילה שבחדר
את עבודתה של קתרינה פריץ׳ אי אפשר לפספס. פילה בגודל אמיתי עומדת על פודיום במרכז חדר הכניסה לביאנלה בד׳רדיני. החדר מלא מראות, התיקרה שמעליה משדרת הוד והדר והפילה מביטה בי לאן שלא אביט. יש תחושה מוזרה כאלו הגענו למופע קרקסי כי כל האנשים מקיפים אותה מכל עבר ומצלמים. לפילים זכרון חברתי ומרחבי לטווח ארוך – פיל לעולם לא שוכח. במילים אחרות, הצבת הפילה בכניסה לאולם הראשי מצהיר כי זה הזמן לדבר על ״הפילה שבחדר״ ולהביא אותה למרכז הבמה. זה הזמן להעלות את כל הזיכרון החברתי והמרחבי לדיון.
נשים בתולדות האמנות ובמוזיאונים
נשים היו אמניות מאז ומתמיד, אך שמותיהן נעלמו ונשכחו במוזיאונים ובתולדות האמנות. נלחמו בכך כבר ה-Gurilla Girls שנוסדו ב- 1985 כקבוצה של אמניות אנונימיות שהחלו לבקר את המוזיאונים על העדר נשים. הפוסטר הידוע שלהם מדבר על אחוז הנשים שמוצגות במוזיאון לעומת אחוז הנשים העירום במוזיאון.
כשסוחר האמנות ריצ’רד פייגן שאל את לינדה נוכלין, כיום דוקטור בתולדות האמנות, ״למה לא היו אמניות גדולות?״ היא לא ידעה שזה יהפוך להיות נושא מחקר שתערוך עם תלמידיה ושיתפרסם ב-1971 בגליון מיוחד. המאמר בגליון זה שהוקדש לשחרור נשים, אמניות נשים ותולדות האמנות הפך ליצירה המרכזית הראשונה בתולדות האמנות הפמיניסטית.
בביאנלה זו נותנת האוצרת ססיליה אלמני (Cecilia Alemani) במה עצומה לנשים אומניות, מהעבר ומהווה. מוכרות ומוכרות פחות. האם זה המשך של מי טו, הפעם באמנות? או שפתאום באה אוצרת שהעזה להציג את התשובה שלה לשאלה שהתעלמו ממנה – ״למה לא היו אמניות גדולות?״
״למה לא היו אמניות גדולות?״
קשה להסתכל על הציורים של ססיליה ויקוניה ולא לתהות על השאלה ״למה לא היו אמניות גדולות?״ הרי לא קשה להבחין שעצם השאלה היא בעצמה שאלה מוטה. היא מציבה הנחה שכעת עלינו להוכיח אם היא נכונה או שגוייה אבל ההנחה כבר חילחלה בנו. נוכלין שחקרה נושא זה פסלה כיוון זה וחשבה שיש להתרכז בשאלות המהותיות יותר בהקשר לתולדות האמנות. שאלות המערערות על מערכת הערכים הפטריארכלית. שאלות שלא מפילות את ההוכחה על נשים כי אם מחפשות להגיע לשורש הבעיה – כיצד בנויה ההיסטוריה של תולדות האמנות? מי שואל את השאלות, איך הן מוסגרות, ואילו הנחות הן נושאות? מדוע אמנים גברים כגון מיכלאנג’לו או פיקאסו מתוארים כ”גאונים” בעוד נשים לא מתוארות כך? והכי חשוב, כיצד ניתן ערך היסטורי של האמנות?
הדרת נשים ערמומית
נוכלין ניסתה להפנות זרקור לעובדה שבתולדות האמנות נקודת המבט הגברית, הלבנה והמערבית היא נקודת המבט של ההיסטוריון. הרצון שלה לשינוי נקודת המבט היה לא רק על רקע מוסרי או אתי, אלא אינטלקטואלי. היה צורך בשינוי מבט למטרות אינטלקטואליות. מבחינת נוכלין היתה הדרת נשים באמנות ובחינוך לאמנות. הן לא תועדו, לא ניתן להן מקום של כבוד ובטוח לא כונו ״גאונות״. וזאת לדעתה הסיבה בגללה זה אי אפשר למצוא מקבילה למשל, למיכלאנג׳לו.
עד המאה ה-19 ז׳אנרים שונים של ציור דורגו בצורה מסויימת. הצורה הגבוהה ביותר נחשבה ציור היסטורי – סצנות שקרו בהיסטוריה של האנושית או במיתולוגיה. אחכ כך פורטרטים, נוף וציור טבע דומם.
על מנת שציור היסטורי יחשב ציור איכותי היה חייב להיות בו סוג מסויים של מפגן עירום גברי. היה צריך להיות בתוך הציור סוג של העתקה מפסל או מהחיים עצמם. מתקופת הרנסנס ועד המאה ה-19, ציור העירום נחשב למיומנות אמנותית חיונית.
לנשים אסור היה להשתתף בשיעורי ״ציור בחיים״. מה הדבר אומר? שאם נשים לא ילמדו לצייר עירום לעולם לא יוכלו לצייר ציור היסטורי שיחשב ״גאונות״. ולא רק זאת. לא רק שנאסר עליהם לצייר עירום גברי גם עירום נשי היה אסור. הן היו צריכות לצייר אישה מכוסה הייטב ולצידה גבר המפקח על הנעשה. מצב כזה מנע במתכוון את שלב ההכשרה הקריטי להפוך לצייר של יצירת אמנות גדולה. עד כדי כך היה איסור לציור שכזה, שהאמנית אנג׳ליקה קאופמן (1807-1740), שלמדה באקדמיה המלכותית ולכן היתה צריכה להיות חלק מדיוקן קבוצתי של יוהן זופיני, הודרה מהציור הקבוצתי וצויירה כדמות על קיר אחורי כשכל שאר חברי הקבוצה שנראו רושמים במרכז החלל.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהגברים נהנו מהדרה זו. מבחינתם היה להם נוח להשאיר את הנשים לתפקידי הבית, המשפחה והמין וגם מלהתחרות בהם עצמם. העובדה שהנשים לא עסקו זמן רב מהיום ביצירה הפך אותן לכאלו שהאמנות היא תחביב עבורן ולא מקצוע.
לסיכום, במאמרה נוכלין כותבת ״על ידי הדגשת התנאים המוסדיים, ולא הפרטיים, להישגים או היעדרם באמנויות, ניסיתי לספק פרדיגמה לחקירות של תחומים אחרים בתחום … אכן, מוסדית בלתי אפשרית לנשים להגיע למצוינות אומנותית, או הצלחה, על בסיס זהה לגברים, לא משנה מה העוצמה של מה שנקרא כישרון, או גאונות.״
מחשבה ToGo
כל חסר מגלם מאחוריו סיבה, גם אם היא לא תמיד ידועה או נראית לעיין. הרבה פעמים היא אפילו מוכוונת על ידי בעלי אינטרסים. לרב אנו מתנהלים ביום יום מבלי להיות מודעים לה. היא שקופה, כזו שלא מעוררת מחשבה. עלינו לשאול יותר, לחפש סיבה ומשמעות בכל דבר שאין לו נציגות שויונית. אם נרצה או לא זה בסוף יפגע בנקודת המבט שלנו על העולם או יותר גרוע בנו עצמנו.
שלכם בעיצובית מדוברת,
מינה פורטנוב
לחצו על אחת התמונות וגלו את הסיפור מאחוריה
