״כתבים אלו, כאשר הם נשרפים, יטילו לבסוף מעט אור״ אנסלם קיפר
התערוכה של האמן הגרמני, אנסלם קיפר, הוכנה במיוחד עבור חדר ההכתרה של ארמון הדוג׳ה, סמל השלטון של וונציה בין השנים 2020-2021.
ארמון הדוג'ה - Palazzo Ducale
ארמון הדוג’ה (Palazzo Ducale), צופה על הכניסה לתעלה הגדולה של ונציה ועל כיכר סן מרקו המרכזית. הוא נמצא במזרח הכיכר הקטנה (פיאצטו סן מרקו) ובהמשך אחריו גשר האנחות.
הארמון שימש ביתו של הדוכס – הדוג׳ה והיווה את המרכז המסחרי והשלטוני של הרפובליקה. בו התכנסה המועצה הגדולה של אצילי העיר, נערכו משפטים ונקבעו גזרי דין בתקופה בה וונציה היתה אימפריה עצומה.
הדוג׳ה נבחר לתקופת חיים והיה ממכובדי וזקני וונציה, כמו גם השליט העליון של הצבא, הכנסייה והמדינה ברפובליקה. את כל ההיסטוריה הזו, כולל אוסף הנשקים, הדגלים והרבה עובדות עץ ניתן לראות בכניסה לארמון, בדרך לתערוכה. בסופה עוברים דרך הכלא בו המתינו האסירים למשפטם.
הארמון שופץ ושוקם במאה ה-19 וחלקים ממנו הוחלפו בחדשים לאחר עבודת שחזור קפדנית.
ברגע שנכנסנו לארמון המסלול קבוע מראש. על מנת להגיע לחדר ההכתרה ולתערוכה של קיפר אנו עוברים בכל החדרים.
שריפה שהיא למעשה דיאלוג עם זכר שריפה
״כתבים אלו , כאשר הם נשרפים, יטילו לבסוף מעט אור״ או באנגלית – These writings, when burned, will finally cast a little light היא על שם ציטוט מדבריו של הפילוסוף אנדראה אמו.
קיפר משתלט על כל החדר ומכסה בכמות חומר מטורפת מכל וכל את היצירות שהיו תלויות דרך קבע בארמון. יצירות שהם באמת זכר לשריפה הגדולה ב- 1577.
יצירה זו של קיפר, כעבודותיו הקודמות שעסקו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, עשויה שכבות שכבות של חומרים מגוונים. חומרים כמו קש, צמחים, עופרת, ברזל, עץ, פחם, ספרים ובדים, מוט סירה, עגלת סופר, נעלים ושפע עצים שרופים. נדמה שכל סוגי האמנות באים לידי ביטוי בה – ציור, פיסול, צילום וספרי אמן. העבודה היא גם סוג של זיכרון קולקטיבי היסטורי מעין בית קברות ענק, משובצת אזכורים מקראיים ומיסטיקה יהודית כדוגמת הסולם, רמז לסולם יעקב, או החרמש. סמלים של וונציה משובצים בה גם בעיקר האריה, הדגל וצבע הזהב שנוסף למונוכרומטיות של צבע חום-שחור-לבן.
האתגרים בהצגת העבודה
האתגרים בהצגת עבודה שכזו לא פשוטים. מבחינת הארמון להציג עבודה כמו של אנסלם קיפר, הופך את המקום לא רק לאתר של זיכרון אלא למרכז תרבותי, כפי שהיה בעבר. עם זאת זה אתגר עצום להצליח לשמור על הקיים. לשמור על ציורים של כמעט 300 שנה לצד הצגת העבודות החדשות.
מבחינתו של קיפר האתגר היה גדול אף יותר. הוא היה צריך להציג לצד ציירים חשובים מהעבר, על קירות הסלה דלו סקרינו שחודשו על מנת לשמור על תהילת וונציה, אחרי השריפה ההרסנית של 1577 שהחריבה הכל.
חוויה אימרסיבית
אני ניצבת בחדר, מביטה לצדדים ורואה את כולם מביטים מעלה, משתאים לנוכח העוצמה, החומר – שכבות אינסופיות של צבע, אלמנטים שרופים, פיח, הדברים שבחר לפסל או לתלות, הצבעוניות האחידה של השרוף, האש והזהב נכנסים לנשמה. זו עבודה שלחלוטין מעוררת את כל החושים. העבודה ממש עוטפת אותך מכל עבר. בשפת הביאנלה החוויה הזו קרוייה חוויה אימרסיבית (Immersive Installation).
אני עומדת ומתבוננת בשטחים העצומים האלו שנדמים כבית קברות ענקי, היסטורי. סיפור מתמשך של מוות ואבדון, סמלים ודגלים, איזכורי שואה ומלחמות. המלחמה באוקראינה שמתרחשת בהווה גם פה. עולם שלא למד לקח מעולם. הרס וחורבן על בדים המכסים הרס ומלחמות עתיקות, אלו המקוריות של הארמון. סיפור על סיפור בזמנים שונים אך בעלי אותה תמה.
וונציה כמטאפורה מפוארת למעברים תרבותיים
על וונציה עצמה נאמר על אחד הקירות: ״וונציה נמצאת במרכז המיצב העכשווי המדהים הזה, לא כאובייקט שיש לחגוג, אלא כמטאפורה מפוארת למעברים תרבותיים בין מזרח למערב, כעילה לנרטיב שמביא בחזרה אל פני השטח ריבוד של מיתוסים, של בדידות וחששות אשר האמן נותן להם צורה באמצעות אפוס חדש כמו האלמוניות של זמננו.״
בדרך החוצה חולפים דרך תאי האסירים שהמתינו למשפטם במרתפי הארמון ושבים לרחבה המרשימה ולקבוצת הסיור.
מחשבה ToGo
אומנות טובה יכולה לעורר בך את כל החושים לגרום לך לחוות משהו בגוף, בנפש ובמחשבה. רושמת לעצמי לזכור ולהחשף לכמה שיותר.
שלכם בעיצובית מדוברת,
מינה פורטנוב
לחצו על אחת התמונות וגלו את הסיפור מאחוריה
